כותבים למרחקים ארוכים

 

NRspirit הבמה של מתאמני 

 דברים שרואים משם, וחייבים, פשוט חייבים, שתקראו את זה כאן...

 

 

הטריאתלון הראשון שלי

ניסיתי קצר, אבל יצא יותר ארוך מתחרות עצמה. טוב, אני מתלהב, אז תסלחו לי 😊

אז מה ביקשתי בעצם לפעם ראשונה?  כמה שפחות הפתעות. טריאתלון ספרינט – סה"כ 750מ' שחיה, 20ק"מ רכיבה, 5ק"מ ריצה. בקטנה. שחיתי, רכבתי ורצתי באימונים מרחקים פי כמה יותר ארוכים. נכון, לא מיד אחד אחרי שני, ולא עם "שטח החלפה" כמו בתחרות, אז בשביל זה באתי – לתרגל ולהתנסות...

חמש בבוקר, עדיין חשוך, עדיין האיזור לא התעורר. טיפות של גשם, מרענן. קטן עליי. ניגש לשולחן חלוקת ערכות, ואז מבול חזק מכה בנו בהפתעה. אנשים בתור מנסים להתבדח ("התחלנו כבר במשחה?", "אנחנו בארץ בכלל?"), כל אחד מקבל את הערכה שלו ורץ לתפוס מכסה. אני רץ לאוטו ומעביר רבע שעה של מבול שם.

הגשם נגמר, אמורים כבר לפתוח שטח החלפה, ואני יוצא מהרכב. נכנס לשטח החלפה, והנה הפתעה שניה – ים גבוה, שחיה מבוטלת, טריאתלון הפך לדואתלון. אנשים סביבי נראים מבולבלים. "זה עוד אף פעם לא קרה לי...", "תמיד יש פעם ראשונה...". ואם אצלי זה בכלל פעם ראשונה? אחרי זה כולם עוברים לשאלות יותר פרקטיות – אז מה משאירים באיזור החלפה? כל מה שקשור לשחיה לא צריך, כל מה שקשור לריצה לובשים מיד, מה נשאר? נעלי רכיבה?

משום מה זה מרגיע אותי – שטח החלפה נהיה פשוט יותר, פחות פריטים, פחות סיכוי להסתבך. יוצא משם, מתקשר לנעמי, מקבל הוראות עדכניות להתנהלות...

שש וחצי, כולם יוצאים משטח החלפה, ומתקדמים לזינוק. למרות הבלגן של השינוים ברגע אחרון, זינוקים מתחילים דיי בזמן. קודם ילדים,  נערים, נערות, אורבן ספרינט, ספרינט עד גיל 45, וסוף סוף זינוק של ספרינט שלי... איש שמזניק את כולם מתחיל להסביר סידור חדש של המקצה. טריאתלון קרית ים הפך לדואתלון קרית יבשה. חחח... מתחילים מריצה שהייתה צריכה להיות בסוף – קצת יותר מ-5ק"מ. רצים בטיילת הלוך ושוב 4 סיבובים, 700מ' כל כיוון. עשר מטר מזינוק שלולית ענקית, שאמורה לדמות את השחיה לדבריו. חחח... אחרי זה יוצאים לרכיבה רגילה של 20ק"מ, 5 סיבובים של הלוך ושוב, ולהיזהר בסיבוב פרסה בכיכר דרומית, כי יש שם נטיה לרוכבים להכיר את האספלט מקרוב... אחרי זה חוזרים לריצה של חצי מרחק – 2 סיבובים, כמעט 3ק"מ. בקטנה....

סוף סוף זינוק, כולם מזנקים, מדלגים מעל השלולית ורצים כמו מטורפים. ואני איתם. הראש צועק "מהר מדי, להאט!", הגוף אומר לראש "לך חפש"... קצב 5:15. הראש לוחש "נעמי תהרוג אותך", הגוף אומר "לך חפש"... נקודת סיבוב מופיעה דיי מהר, אני מסתובב חזרה. הראש נכנע ומצטרף לחגיגה – זה הרי רק 5ק"מ. בקטנה. בכל אימון אני רץ יותר, מה אני מפחד... מגיע סיבוב שני מתוך חמש, קצב 4:50, מתחיל להיות חם. שלולית עדיין גדולה אבל אפשר כבר לעקוף אותה. סיבוב שלישי מתוך חמש, אני מתחיל להתעייף. מרגיש שקצב יורד (בדיעבד הסתבר שלא), נקודת סיבוב נראת יותר רחוקה, פתאום אני מתחיל לזהות עליות במסלול. חוץ מרצים ושלוליות, יש גם מטיילים באמצע מסלול שלא מוכנים לזוז ("אבל אנחנו מטיילים פה כל בוקר..."). אני מסיים סיבוב שלישי מתוך חמש, ואז שעון שלי מצפצף לי שעברתי כבר 4ק"מ. ואני קולט שנשאר לי סיבוב אחרון, כי באמת ריצה זה רק ארבע סיבובים ולא חמש (חמש זה רכיבה). ועם הרגשה שכרגע "הרווחתי" סיבוב שלם – אני מגביר ומסיים את הריצה.

ואז מגיעה "שבירת מיתוס" ראשונה – אין קו סיום. הראש והגוף לא מעקלים שלא סיימתי את התחרות, סיימתי רק חלק ראשון שלה. אני ממשיך איכשהו לרוץ, הפעם בשטח החלפה. מגיע לאופניים, מחליף נעליים, קסדה-כפפות-משקפיים ורץ עם אופניים ליציאה. 3דקות.

יוצא, קופץ על אופניים ומתחיל לרכב. אני מתחיל לרכב! הגוף מפסוט, הראש בשוק – פה באמצע תחרות נותנים לרכב על אופניים ואשכרה להנות 😊! כיף לא נורמאלי! אני נכנס לאוירה, "לומד" את המסלול. בכל כיכר בדרך יש שלולית – להוריד מהירות. בכיכר דרומית עומדים מארגנים וצורכים לכולם להאט ולהזער. אני מצפה לשלולית ענקית אבל במקום זה מרגיש שמן מתחת לגלגלים... פעם ראשונה עובר בפוקס, מישהי מאחוריי נופלת.

אני מתחמם ומגביר. דרפטינג מותר, אז כל פעם שמישהו עוקב אותי, אני מתיישב לו על הזנב. אותו דבר עושים לי כשאני עוקב. נזכר בכל מה שדני זית הספיק ללמד אותי, מעביר הילוכים, מפדל, ונהנה בטירוף. טירוף!

חמשה סיבובים נגמרים מהר מדי, ואני רץ שוב לשטח החלפה. מחליף שוב נעלים, מוריד קסדה-כפפות, לוקח כמה שניות לשתות (נהיה ממש חם) – 2דקות ואני בחוץ, לעוד שני סיבובי ריצה. אבל הכח נגמר. ראש אומר להגביר, גוף אומר "לך חפש". נזכר שזה תחרות ראשונה, לא לתוצאה, באתי להנות ולא איכפת לי מכלום. נשאר רק  3ק"מ (אפילו פחות), אז אני ארוץ בקצב קל. מבט על השעון – קצב 5:30, לא כזה קל כמו שחשבתי. מתעודד מזה וטיפה מגביר בסיבוב שני. ממש חם ולח, לא יאומן שהיה פה מבול רק לפני כמה שעות. סיבוב שני נגמר לו, קפיצה אחרונה מעל השלולית "שאמורה לדמות את השחיה". אני רץ לכיוון קו הסיום, ופעם ראשונה בחיים מסיים עם ידיים למעלה. הרגשה פשוט מדהימה!

טבילת אש ראשונה, על יבש, תרתי משמע 😊 .מקום 9 בקטגוריה, 15 כללי. בשביל פעם הראשונה – מעל ומעבר!

עוד חודש – טריאתלון גן שמואל, הפעם מרחק אולימפי. קצת מפחיד, אבל ככה זה צריך להיות - מטרה טובה צריכה קצת להפיד. אז יאללה, לא יכול לחכות כבר לזינוק! 😊

 

אדי פרשקובסקי

 

בדרך למסע שורשים עוצרים למרתון! 

 

ההחלטה להשתתף במרתון נפלה לפני כשנה כחלק מתכנון מסע שורשים של בעלי דני ושל אחיו אבי, בארגנטינה. יצא המקרה שבתאריכים שייעדנו לנסיעה, נערך מרתון בבואנוס איירס וגיסי, מרתוניסט ואיש ברזל, העלה בפני את האפשרות הזו. תחילה הרעיון נראה לי הזוי, כי לא תיארתי לי שאני, ממרומי גילי, אוכל בכלל להגיע לשם. ובכל זאת החלטתי להתייעץ עם נעמי ורוני. השיחה היתה קצרה והסתכמה בערך ב... אם אחליט שכן, אז אין סיבה שלא. עם תכנית אימונים מתאימה, כך הובטח, אגיע מוכנה למרתון. לא התלבטתי הרבה, במיוחד לאור העובדה שדני, שהתלהב מהרעיון אולי אפילו יותר ממני, מיהר לרשום אותי לתחרות כך שלא אתחרט. וילדיי? הם חשבו שירדתי מהפסים.... תקצר היריעה מלתאר את חודשי האימונים הרבים, חודשים עמוסים באתגרים קטנים ובעיקר גדולים כמו למשל לקום בארבע בבוקר, של אימוני ריצה ושחיה, אימוני חיזוקים וחידודים, אימוני עליות, אימוני טמפו ואימוני אינטרוולים וגם של אימונים מנטאליים והרבה עידוד בדרך. נעמי ורוני, בדרכם המיוחדת ידעו להוביל אותי אל היעד בלי לחץ ובעיקר עם הרבה הנאה מהתהליך. ככל שהתקרב המועד, כך התחדדו ההנחיות – ראשית והחשוב מכל – להגיע לנקודת הזינוק עם מחשבה שהמטרה היא להנות; להתחיל לאט ומדי פעם לבצע הערכת מצב ולהחליט איך להמשיך; לזכור שאני מוכנה פיזית ובעיקר נפשית; לזכור שאם קשה, אפשר גם להאט; לזכור את התזונה והשתייה במהלך כל הריצה; לחייך לכל מצלמה שנקראת בדרך; וכמובן להגיע לקו הסיום עם ידיים מונפות אל על ועם חיוך רחב. מצוידת בהנחיות אלה, מלאת אנרגיות ועם הרבה ציפייה, נפרדתי מדני והתחלתי את המסע שלי. ידעתי שיש בי כוחות לצלוח את האתגר, ידעתי שמחשבותיי מחודדות וידעתי שהראש יידע בכל שלב לשדר לגוף את הפקודות הנכונות, ידעתי שבשום מקרה לא אגיע למצב של תשישות, והעיקר - ידעתי שאני הולכת להנות מכל קילומטר. כפי שציפיתי, הקילומטרים הראשונים זרמו, קילומטר ועוד קילומטר. נהניתי לרוץ לאורך השדרות הראשיות של העיר; לעבור דרך האתרים ההיסטוריים והעתיקים; לפגוש את שני אצטדיוני הכדורגל המפורסמים; לחצות את הפארקים הרבים ולרוץ לאורכה של הטיילת; ובמיוחד נהניתי לראות את השלטים המציינים את מספר הקילומטרים החולפים על פני. ושרתי.. ושרתי.. ושרתי. לא אכחיש ואומר שבשלבים מסויימים, בעיקר לקראת השליש האחרון של המרוץ, הרגליים זעקו להפסיק, אבל הנפש רצתה להמשיך... והדיונים הפנימיים שהתחוללו במוחי, רק הפיחו בי עוד מרץ ועוד עוצמה. חמשת הקילומטרים האחרונים היו שילוב של קושי פיזי רב עם שיר בלב ושמחה גדולה. הנה אני בעיצומו של הפינאלה הגדול... 42.2 ק"מ ...ואני יכולה לו... קשה לתאר את ההתרגשות כאשר חציתי את קו הסיום. הראש התקשה להאמין, הנפש יצאה מגדרה ובליל המחשבות והרגשות התרוצצו מבולבלים, מבקשים לפרוץ ולזעוק כך שכל בעולם ישמע... עשיתי זאת!!! וכמה שמחתי לפגוש את דני שחיכה לי בסבלנות... עם המצלמה ביד. רק אומר שאת כל זה לא עשיתי לבד... ראשית משפחתי היקרה – בזכותכם דילגתי על כל מכשול עם הידיעה שאתם עומדים מאחורי ותומכים בכל השיגעונות שלי. אוהבת וגאה בכם. לחברותי - אורן, גלי, דלית, חיה ופלורי, תודה מכל הלב על התמיכה, העידוד והליווי. תודה על שנכנסתן לחיי ועל כך שזכיתי להכיר נשמות טהורות. לכל חבריי ה-NRspiriteam - הערבות ההדדית והתמיכה אינם מובנים מאליהם, החיבוק שקיבלתי מכם לאורך התהליך כולו מילאו אותי בגאווה שאני חלק מקבוצה מדהימה. ועל כך אני מודה לכם מכל הלב. אני חייבת להוסיף שהמסכמת לכשעצמה היתה חוויה נפלאה והתעלות נפש שאזכור לתמיד. ליעל תאומת המרתון שלי, זכיתי להכירך לפני כשנה כששתינו שאפנו לאותה המטרה - שלך באמסטרדם ושלי בבואנוס איירס. רק אומר שהיית שותפה מדהימה, היה כיף לחלוק אתך ג'לים וכדורי מלח, והיה כיף לנסות לפתור את בעיות כל העולם עם השיחות שניהלנו במהלך שעות הריצה הרבות יחד. תודה, תודה. ו...נעמי ורוני, אתם הייתם חלק משמעותי בהחלטה לצאת למסע, ליוויתם והדרכתם אותי במקצועיות מדהימה, תמכתם ועודדתם וייעצתם. הגעתי למרתון מצויידת בכל הכלים המתאימים, הפיזיים והנפשיים, עם הרבה ביטחון ומוטיבציה. ועל כך אין די מלים להודות לכם. דילגתי על פני קו הסיום עם ידיים מונפות אל על וחייכתי אל כולכם מכל הלב. 

 

 באהבה, לני אוקטובר 2017 

 סיכום מרתון פראג

 

לא מאמין שאני כותב את הסיכום הזה, אבל פתאום הרגשתי צורך עז לשפוך את זה על הנייר...

הנה זה בא... אני הולך למרתון. אני יוצא בסביבות שמונה בבוקר מהבית, אוסף בדרך לאו ואינה והולך 300 מ' עד הכיכר וקו הזינוק. ויטה צריכה לבוא יותר מאוחר, לקראת הזינוק. כבר רואים פה ושם ברחובות הסמוכים רצים שמתחילים את החימום שלהם, אחרים כמונו פשוט זורמים לכיוון המרכז. בכיכר כבר המון. חגיגה, אבל גם דריכות באויר. מוזיקה, כרוז צועק משהו ברמקולים, פייסרים מחייכים עוברים לידינו... אינה מתחילה לצוד רצים מחופשים. אנחנו הולכים דרך רחוב צר וארוך בחיפוש אחר שרוול J שלי. בסוף מוצאים אותו, ויוצאים עם לאו לחימום קצר ברחוב הסמוך. גם שם רואים גדרות, אני מבין שגם שם עובר מסלול שנרוץ היום.

חוזרים לשרוול. אני נכנס פנימה, לאו צריך להתקדם קדימה לשרוול שלו. כבר רבע לתשע, ויטה עדיין לא הגיעה. "לא נורא" אני אומר לעצמי, היא תמיד מאחרת, תגיע עוד מעט. אני שומע מילים אחרונות של עידוד, "אל תדאג, אתה מוכן, הכל יהיה בסדר"... "כן, חמש שעות עד הבירה" – מנסה להתבדח... "That’s the spirit!" אומרת אינה, אני נותן לה נייד והסווטצ'ר שלי, והם עוזבים. 8:55, עוד מעט זינוק, פותחים שרוולים ואני מתקדם קדימה עד לאנשים משרוול קודם. כמה מטרים לפניי עומדים פייסרים של 4 שעות. אני לא אמור לרוץ איתם, אני צריך להתחיל יותר לאט מקצב 5:40 שלהם, אבל אם הכל יהיה בסדר, אני אמור להגביר ולהשיג אותם קצת לפני קו הסיום... נראה...

אני עומד ממש בצד כדי לתפוס את ויטה, בתקווה שהיא לא תעבור דווקא בצד שני. בסוף זה מה שקרה... 9:00, זינוק, מוזיקה, מתחילים להתקדם לאט לכיוון שער הזינוק. אני חושב שיש סיכוי שויטה תנסה לתפוס אותי עם מצלמה שם, ומנסה למצוא אותה בין מאות מעודדים... לא מוצא... "לא נורא" אני אומר לעצמי, "אני רגיל לרוץ לבד. יצאתי לכל הארוכות שלי לבד, הכל בסדר". שם אוזניות, מדליק נגן... הנה קו זינוק... מבט על השעון – הוא מראה 6 דקות ו-11 שניות כאשר אני עובר את הקו, ואני מתחיל את המרתון הראשון שלי....

2 ק"מ ראשונים אני צריך לרוץ ממש לאט, לא יותר מהר מ-6:00, אבל לא מצליח, רץ 5:50 ומרגיש שיותר לאט מזה אני עובר להליכה פשוט. משתדל לא להגרר אחרי רצים אחרים, מחפש נתיב אופטימלי בפניות, חוסך מרחק... פייסרים של 4 שעות מתרחקים ממני, אני משחרר אותם לשלום ואומר שעוד נפגש... עושים סיבוב בעיר, גשר אחד, גשר שני, גשר שלישי... טיילנו פה רק שילשום... בינתיים סבבה, ממשיך בקצב 5:50. בק"מ ראשון פוגשים מולינו קבוצת מובילים, קצת צרכות עידוד, ממשיכים, בק"מ רביעי אני משלים את הסיבוב ומגיע לאותה נקודה...

מקילומטר חמישי יוצאים "צפונה" בטיילת של הנהר, סיבוב של עשר ק"מ שנחזור עליו עוד פעם בסוף... בינתיים קליל, מנסה לדמיין איך ארגיש פה כשאעבור פה פעם שניה... מקווה לטוב... שם לב, שבשעון צברתי כבר פיגור של 100מ' לעומת שילוט הרשמי – זה לא טוב, זה אומר שיהיה לי איזה חצי קילומטר מיותר בסוף, יותר מדיי...

אני מתחיל להתחמם , ובלי לשים לב מגביר בכמה שניות בודדות, ממשיך עד ק"מ 10 בקצב 5:46... נתקל משום מה רק בשלטים של "שלושים ו-" ק"מ... ק"מ 11 – מגיע למנהרה של 300מ', עם עליה קצת מעצבנת בסוף, מייד אחרי זה עוד ירידה מתחת לגשר ועליה לא פחות מעצבנת, וכביש עם אבנים בולטות לכל הכיוונים - עוד יותר מעצבן - אחרי זה. רצנו פה עם לאו לפני יומיים, זיהינו את הבעיה, זיהינו גם שבאמצע כביש זה איכשהו פחות או יותר ישר, אז אני רץ ממש על קו הפרדה לבן, שומר על רגליים והכוחות.... עובר את זה, בינתיים סבבה, מבין שבסוף זה יהיה סיפור אחר...

ק"מ 13, זו תהיה יישורת אחרונה בעוד 30 ק"ם. מבט על השעון -  קצב 5:30... רגע, מה??? לא יכול להיות, לא הגברתי! טוב, עברנו, ממשיך באותו קצב ברחובות העיר העתיקה, עובר את מקום איפה שעשינו ריצת חימום... ק"מ 14, 5:54 – מה? בולשיט! מבין, שגליץ' של GPS (אחר כך בדקתי, אותו דבר אצל לאו), אבל עדיין זה משום מה מוציא אותי מהשלווה. אני אוהב לרוץ בקצב מתוכנן, ולאסוף ק"מ אחר ק"מ בקצב אחיד, שייראו יפה על הגרף... טוב, עזוב, עברנו...

חוזרים לנהר וממשיכים דרומה... עוד גשר, ועוד גשר... אבנים, פסי רכבת קלה... לא מסלול להיט... תחנות מים כל 3 ק"מ, וזה טוב,  מתחילות להיות מתונפות לגמרי – מים, כוסות נייר חד פעמיים (שכמעט בלתי אפשרי לשתות מהם תוך כדי ריצה), ספוגים זרוקים בכמויות... לעבור כל תחנת מים מתחיל להיות אתגר בפני עצמו... אני רוצה להתחיל להגביר, ולהגיע לקצב מרתון (5:40 או אפילו כמה שניות פחות), אבל לא יוצא לי קצב אחיד ונורמלי בינתיים... זה קצת מתסכל... מסתכל על השלטים – הפיגור לא נצבר יותר מדי ונשאר פחות או יותר 100מ'. טוב, לפחות זה...

ק"מ 18, פונים מהטיילת לתוך העיר, לעשות לולאה של כמה קילומטרים ולחזור חזרה. ראיתי מפה של המסלול עשרות (אם לא יותר) פעמים, רואה עכשיו את עצמי ממש כנקודה על המפה... לפי אותה מפה, אנחנו צריכים לעקוף איזה פארק נחמד, בפועל - איזה בניין ארוך ומכוער של כמה קומות, ועוד תחנת מים מטונפת...

רץ בזהירות כדי לא להחליק... אני מתחיל להתיעף... רגע, מה? עכשיו?? What’s the fuck??? לא עברנו אפילו חצי, עוד לא הגעתי אפילו לקצב מרתון שלי?? לא יכול להיות, מקווה שזה זמני ויעבור לי עוד מעט, מוריד טיפה את הקצב חזרה ל-5:50...

חוזרים לטיילת וממשיכים דרומה... לפי החישובים שלי, פה הייתי צריך לפגוש את לאו שחוזר מולי. מסתכל על הרצים אך לא רואה אותו. חושב שבגלל הקצב האיטי שלי פספסתי אותו... אחר כך הסתבר שהוא כן ראה אותי ואפילו צעק לי, אבל הייתי באוזניות, ובכלל כנראה כבר הייתי מוטרד מדי ולא בפוקוס...

הגעתי לחצי. תחנה גדולה, ארוכה, רטובה ומטונפת כהוגן, ועוד מסדרון צר של רצים משני הצדדים   של RUN2 מירוץ השליחים - מחכים לבן זוג שלהם... אני רץ ביניהם ופתאום זועק מבפנים – תחליפו אותי! אני גמור...

"טוב", אני עושה סויטץ' בראש – "תרגע, שום תוצאה כבר לא תצא מפה, תשכח מהגברה, תשכח מ-4 שעות – זה מרתון ראשון, אני ארוץ אותו בכיף שלי, בקצב קל, 6 כזה פלוס מינום, בלי לחץ"... אני רואה מולי חוזרים פייסרים של 4 שעות ואומר להם ביי-ביי, אני כבר לא אשיג אותם, לא צריך...

הנה סיבוב, הנה אני מתחיל לחזור חזרה... אני רץ לאט, אבל המצב מדרדר מרגע לרגע. מתחיל להיות חם. אולי בגלל זה? אני נזכר איך בארוכות שלי באימונים הייתי מתעייף ועוצר ל10-20 שניות ליד ברזיות, שותה מים וממשיך, ואיך עצירות האלה כאילו עזרו לי להגביר שוב... אולי לנסות? הקצב ממשיך לרדת.

ק"מ 26, סיבוב בגשר ושוב דרומה בצד שני של הנהר, אני נשבר ועובר להליכה.... מוקדם מדיי, מוקדם מדיי... אבל שם לב, שאני לא יחיד כזה... רץ שוב, מושך כמה שיכול עד לתחנת מים הבאה ועובר להליכה שם, לוקח שתי כוסות מים, שותה אותם תוך כדי הליכה, וממשיך לרוץ... רגליים כבדות, ואין כוח יותר לכלום... ראבאק...

ק"מ 29, הליכות מתארכות, ריצות מתקצרות, סוף סוף סיבוב וחזרה צפונה... כמה נשאר פה? 10-13 ק"מ? שטויות, ריצה קצרה בשבילי, בוא נגמור עם זה כבר.... פייסרים של 4:15 עוברים לידי וממשיכים קדימה... יותר ויותר אנשים שסביבי הולכים... מוקדם מדי, מה קורה פה?

ק"מ 31, חזרה למרכז העיר, חזרה למעודדים... אני מובס... מוזיקה באוזניות כבר מזמן הפכה לזימזום לא ברור. מה שפעם היה נותן לי אנרגיה, אדרנלין, קצב – לא עושה לי כלום.... חם... למה כל פעם שאני רץ בחו"ל חייב להיות שם חם כמו בארץ? אני נזכר איך רצתי חצי מרתון בחו"ל וגם שם היה חם, וקרה לי משהו דומה באמצע. אני מקלל את עצמי – למה החלטתי לעזעזל לרוץ מרתון ראשון שלי בחו"ל? על מה חשבתי?? או שזה בגלל מחלה, שנמשכה יום וחצי ממש לפני הטיסה ועברה, ואולי לא לגמרי?

ק"מ 33. פניה שמאלה לסיבוב שני של 10 ק"מ מתחילת המרתון, אבל אם לפנות פה ימינה.... 500 מ' וחזרתי להתחלה, ולמלון.... מחשבה זדונית מגיעה לרגע – נפנה ימינה ונגמור עם זה, שום דבר טוב כבר במלא לא ייצא מזה.... פונה שמאלה וממשיך...

מגיע למקומות מוכרים... הפעם משום מה רואה רק שלטים של קילומטרים ראשונים... נו, שאלת את עצמך קודם - באיזה מצב תגיע לפה? מרוצה?! ראבאק, מה קורה לי לכל הרוחות?? מתחיל לקחת סוכר, בערך בכל תחנה... רגליים כבר לא סתם כבדות, ארבע ראשי על סף התכווצויות בשני הרגליים...

איפשהו פה קבענו שנפגש עם הבר'ה... אני מחפש אותם אבל לא מוצא בשום מקום. "לא נורא", אני אומר לעצמי, "אולי אפילו טוב שכך". אני שונא לראות את עצמי מתפרק ככה, אני שונא עוד יותר כשאחרים רואים אותי מתפרק... חוץ מזה, הייתי צריך להיות פה הרבה יותר מוקדם, לאו אמור לסיים עכשיו בערך – הם בטח הלכו לפגוש אותו...

ק"מ 36.  אני ממשיך להכריח את עצמי לרוץ, כמה שאני יכול. שותה, אוכל ג'לים, אוכל סוכר. מגיעים פייסירים של 4:30. אני רץ איתם כמה שאני יכול, כמעט ק"מ, ומשחרר אותם בגשר של סיבוב חזרה... זהו, חוזרים, כמה נשאר פה כבר?

ק"מ 38. נקודה שניה (בערך) שהיינו צריכים להפגש, אבל לא פוגש אף אחד גם פה... לא נורא, אולי אפילו טוב מאוד... הנה ירידה למנהרה המעצבנת – עובר להליכה בירידה כדי לשמור על ארבע ראשי, רץ בתוך המנהרה. עליה, עוד ירידה ועליה, קטע כביש המעצבן עם אבנים, שוב רץ באמצע....

ק"מ 40. אני מסתכל קדימה ורואה בסביבות 20-30 רצים לפניי, כולם הולכים! אף אחד לא רץ! אני מתעצבן, ראבאק! מה אני עושה פה?? למה אני איתם? זה לא המקום שלי! אני מתחיל לרוץ, עוקב אותם, אבל נחיל ההולכים לא נגמר...

פתאום אני פוגש את לאו, שחיכה לי שם, עטוף ב-"נייר עטיפה" הכסוף הזה של מסיימי מרתון...  בתנועה אחת הוא מוריד אותה ומתחיל לרוץ לידי. מאיפה יש לו עוד כח? אבל כמה טוב לראות אותו... מתעדכים מהר במצב... "איך אתה?", "על הפנים, קיר עמוק"... זה לא סתם קיר, זה בניין שלם שנפל עלי באמצע מרתון, אבל אין לי כרגע כח להסביר בפרטים... הוא מעודד, אני רץ... קשה, קשה מאוד. אני רוצה לעבור להליכה אבל לא יכול לידו. מתבייש? לא יודע, אולי... לא רוצה להראות שאני מפורק לגמרה... לאו נותן עידוד חזק... "קצב טוב, עוד קצת, הנה פניה אחרונה ואז יישורת אחרונה עד הסיום..." אני יודע, אני זוכר את המפה בעל פה, אבל זה עדיין עוזר, אני מגביר טיפה... אני מתחיל להתבכיין: "ארבע ראשי הלכו לי", אני מקבל בתגובה "אתה לא צריך אותם יותר, הנה הסוף", ו-"אם אתה יכול לדבר, אז יש לך עוד כח להגביר". אין לי, אבל אני מגביר... אנחנו רואים את שער הסיום... יותר נכון – לאו רואה ומספר לי, ומעודד אותי, ואני מגביר... "מצוין, קצב טוב! תמשיך ככה" הוא צועק לי ועוזב אותי 100מ' לפני הסיום, ואני מגביר. ק"מ אחרון בקצב 5:35 – סוף סוף הגעתי לקצב מרתון.... ולקו הסיום....

חדשות טובות – אני סיימתי את המרתון! תוכנית מינימום הושלמה. חדשות פחות טובות – זמן 4:37, מבחינתי כישלון. סיבות פחות חשובות (תירוצים תמיד יש בשפע). אני יודע לפי כל האימונים ותוצאות אחרות שלי – אני יכול הרבה מעבר לזה, חצי שעה לפחות, ואולי אפילו יותר. אבל אני יודע גם על בשרי שגם הכנה הכי טובה למבחן לא מבטיחה את ההצלחה במבחן עצמו...

אני זוכר איך רצתי מירוץ ראשון של 10ק"מ שלי... ואז פעם שנייה, כשהצלחתי להשיג תוצאה שרציתי עוד קודם. ואז עוד כמה וכמה פעמים, עד שהגעתי לתוצאה שכבר אפשר להשוויץ בה... אני זוכר את המירוץ החצי הראשון שלי, ועוד אחד אחריו, גם בשביל התוצאה שלא הצלחתי להשיג קודם... ושוב מספר מירוצי חצי, עד ששיפרתי לתוצאה מאוד מכובדת בעיניי... אז אולי זו הדרך שלי – רצתי מרתון, סיימתי אותו. ועכשיו צריך עוד אחד, בשביל התוצאה. האם זה מבטיח לי משהו בפעם השנייה – כמובן שלא! אבל אני חייב לנסות.

אני חייב חוויה מתקנת....

 

אדי פרשקובסקי

 

  

 

אני מרתוניסטית

 NRSPIRIT  מבית היוצר של 

 

42.2 ק"מ ברחבי תל אביב עיר הולדתי. קשה אבל אפשרי.

הישג הריצה המיוחד הזה מהווה עבורי הגשמה של חלום. הישג אישי, ספורטיבי, נפשי.

לחוויות מהריצה: בשעות הלילה כמו טוען הבן שלי ,או הבוקר מוקדמות יצאנו קבוצה מכובדת השתלטנו על קרון רכבת והגענו לגני התערוכה. המתח עלה. מתיחות, קפה עוד מתיחות ועוד קפה וסוף כל סוף השעה 7:00 הגיעה. אילנית ואני עדין לא מאמינות. הזנקה ויצאנו לדרך. חיוכים מים צילומים והמשפט שכל ריצה אמרתי- אילנית- רצנו 10 ק"מ בסה"כ יש עוד 3 פעמים אותו מרחק. כחצי המרחק כ-23 ק"מ היו בשטח אותו כבר רצנו מספר שבועות קודם לכן. וכמובן המשפט שכל ריצה אמרתי- אילנית- רצנו 10 ק"מ בסה"כ יש עוד 3 פעמים אותו מרחק. מהק"מ ה-30 כפות הרגלים שלי התחילו להבין את הרעיון ומחו בכל צעד בכאבים. עידוד וחיזוק מאילנית קצת שיחרור רגלים והמשכתי. 4 ק"מ אחרונים התחיל להיות חם יותר ומעייף אבל... הגעתי לקו הסיום עם אושר בלתי יתואר ישר לקריאות העידוד של נורית רוטנברג ולחיבוק של נעמי ורוני . ב"ה הצלחתי להתמודד מול האתגר. אימונים במהלך מספר חודשים. כל כולי נשמתי אכלתי נחתי וחשבתי- מרתון. אני רוצה להודות מקרב לב למאמנים הצמודים שלי נעמי ורוני. לחברים היקרים מהקבוצה על כל מילת תמיכה עידוד וחיבוק. לחברים ובני משפחה שתמכו גם אם חשבו שקצת "השתגעתי". לחברים שהצטרפו אלי לריצות לטל ואמיר שהצטרפו אלי לריצות במרחקים שונים. לשותפה שלי לריצה אילנית באהבה מכל הלב על שהכרנו התחברנו ורצנו בצעדים צמודים עם הרבה חיזוקים וחיוכים. עשינו זאת בהצלחה. אורלי וקסלר

 

מרוץ אייל, אופרת הסבון

לי ולמרוץ אייל יש מערכת יחסים מורכבת רבת שנים.

מרוץ אייל הוא מרוץ למרחק של 15 ק"מ ברמת השרון, אחד היחידים למרחק זה, וללא ספק הפופולרי והנחשב ביותר בקרב הרצים. מסלול המרוץ גם הוא לא סטנדרטי, חלקו בכביש וחלקו בשטח, והוא כולל מספר עליות וירידות, כולל עליה מפורסמת וארוכה מאוד בשליש האחרון שלו.

2010 פעם ראשונה במרוץ אייל. מאחורי היו מספר מרוצי 10 ק"מ, וחשתי מוכן לשלב הבא. טעיתי. בהדרגה התחלתי להיחלש וכשהגעתי לעליה הגדולה כבר מצאתי את עצמי בשובל דליל של הרצים האחרונים. לקו הסיום הגעתי עם כפות רגליים בוערות. הילדים מהמרוצים העממיים כבר לקחו את כל המדליות, ולי לא נשאר. פגשתי ידידה שהתחילה איתי את המרוץ וסיימה דקות ארוכות לפני, והן עדיין כאבו. חזרתי הביתה, והן כאבו. עברו מספר ימים ואחת הרגליים עדיין כאבה. החלטתי שאפסיק לרוץ עד שהכאב יחלוף.

2013 הכאב לא ממש חלף. אז לא הכרתי פציעות ספורט אבל היום אני יודע שסבלתי בדורבן ברגל. כל בוקר הייתי יורד מהמיטה וצולע מספר דקות עד שהכאב היה עובר, ולפעמים היה נזכר וחוזר באמצע היום. בליבי, קיללתי את מרוץ אייל. האשמתי אותו בפגיעה בבריאות שלי. בגללו ובגלל העליה שלו אני צריך לסבול כל בוקר. אחרי שנתיים וחצי של חוסר פעילות, עליה במשקל וכאבי גב, הצטרפתי לקבוצת ריצה קטנה, שלא האריכה ימים, אך סייעה לי להתאמן באופן סדיר לבד. קצת פחדתי לרוץ עם כאבים בכף הרגל, אבל אז שמתי לב שהכאבים נעלמים בזמן הריצה. המשכתי להתאמן, והכאב נעלם גם בזמן מנוחה. יום אחד ניסיתי להיזכר איזו רגל היתה זו שכאבה לי, וגיליתי שאיני זוכר. נרשמתי למרוץ של 5, ולאחריו למרוץ של 10. קבעתי תוצאות טובות בהרבה מכל מה שהכרתי לפני שהפסקתי לרוץ, וכל זה בחודשי אימון בודדים. החלטתי לנסות שוב את מרוץ אייל. רציתי חוויה מתקנת. רציתי לדרוס את העליה המפורסמת, ששלוש שנים קודם דרסה אותי. בחשש גדול נרשמתי. את המרוץ רצתי עם בן משפחה, שגם הוא חשש מהמסלול בשל פציעה בעברו. נצמדנו לאחד מהפייסרים, וקיוינו שנעמוד בקצב שלו. די מהר החלטנו שהפייסר איטי מדי בשבילינו, והשארנו אותו מאחור. הגברנו מעט, רק כדי להחליט להגביר שוב שוב. בעליה המפורסמת האטנו טיפה, אבל היא הסתיימה ללא תקריות. אחרי העליה יש ירידה גדולה למדי, שאותה טסנו. חצינו יחד את קו הסיום. הפעם קיבלתי מדליה, קיבלתי חוויה מתקנת, ושיפרתי את שיא המסלול שלי בכ-22 דקות.

2014 מעט לפני המרוץ הבא הצטרפתי ל-NR Spirit. הפגישה הפעם עם מרוץ אייל היתה כמו עם שני יריבים שמכבדים זה את זה. ידעתי שהשתפרתי עוד מהשנה הקודמת, אבל לא ידעתי למה לצפות. אחרי פתיחה מהירה ושמירה על קצב אגרסיבי באמצע, הרגשתי שאני נחלש מאוד בשליש האחרון. למרות שהמרוץ נערך בנובמבר, הוא תמיד יוצא ביום חם. יחד עם זינוק בשעה יחסית מאוחרת, סיום המרוץ הוא תמיד מאתגר. את העליה המפורסמת סיימתי הרבה יותר מהר מהשנה הקודמת, אבל בסופה הייתי מותש. כפיצוי, זיכיתי לגרד חמש וחצי דקות נוספות מהשיא שלי.

2015 בשנה הזו רצתי את המרתון הראשון שלי. מן הסתם, תדירות האימונים עלתה וכך גם העומס שלהם. שנתיים קודם לכן, כשרק חזרתי לרוץ, פגשתי עמית לעבודה שרץ גם הוא, ובאותו זמן השיאים האישיים שלו נראו לי מדהימים. בתחילת 2015 הודעתי לו שהשנה אשבור את כל השיאים שלו. השיא בחצי מרתון היה הראשון ליפול, בקלות מפתיעה, ואחריו, במאמץ די גדול, השיא ב-10. בשלב זה התמקדתי באימוני המרתון, עד שגם מטרה זו הושגה. נותרו רק 5 ק"מ וה-15 של מרוץ אייל. כדי לעמוד במטרה, הייתי צריך לשפר את השיא שלי בכארבע דקות. זו לא היתה צריכה להיות בעיה, אך הקשיים מהמרוץ של שנה קודם הזכירו לי שב"אייל" הכל יכול לקרות. הגעתי למרוץ, הפעם יחד עם נציגות גדולה של קבוצת NR Spirit. למעט הקילומטר הראשון של המרוץ, שתמיד סובל מצפיפות הרצים והצורך למרפק את הדרך ביניהם, פתחתי את המרוץ בקצב שהפתיע אותי, ושמרתי עליו לאורך כל המרוץ. בעליה המפורסמת האטתי מעט, רק כדי לפצות על כך בספרינט בירידה. בעליה שאחריה, כמה מאות מטרים לסיום המתינה נעמי שעודדה אותי להמשיך בטיסה שלי, וחציתי את קו הסיום כשאני מגלח שבע דקות תמימות מהתוצאה. חודש לאחר מכן השלמתי את המשימה שהצבתי לעצמי במרוץ בוטיק ל-5 ק"מ.

2016 אחרי המרתון מהשנה הקודמת, הורדתי הילוך. הרגשתי שהיכולת שלי הגיעה לשיא, ושגרת האימונים נועדה רק לשמור עליה. החלטתי ש-2017 תוקדש לריצות ארוכות יותר, כך שנותרה לי שנה אחת להתמקד בריצות ה"קצרות יותר", ולנסות לסחוט עוד טיפה מהלימון. במרחקים השונים מ-10 ק"מ ועד חצי מרתון, ציינתי לעצמי זמן יעד עגול, כפולה של 5 או 10 דקות, שהייתי קרוב אליו בעבר אך טרם ירדתי ממנו, והחלטתי שאלו המטרות שלי לשנה הנוכחית. היעד בחצי מרתון הושג בקלות. הריצה לעשרה קילומטר היתה אגוז קשה יותר, כשרק בזכות ספרינט בסיום הצלחתי לרדת מזמן המטרה בשניות ספורות. נותר מרוץ אייל, ו-36 שניות שרציתי לגרד מהשנה הקודמת. קודם לכן הגיע קיץ ארוך, שבו תדירות האימונים ירדה וכך גם איכות התוצאות. התחלתי לחשוש שהיעד שלי למרוץ אייל אינו בר השגה. הקיץ הסתיים והתוצאות החלו להשתפר, אבל לא הרגשתי שאני נמצא באותו שיא שהייתי בו שנה קודם.ידעתי שהמפגש החמישי שלי עם המרוץ הזה, יהיה מרוץ פרידה. לפחות בשנתיים הקרובות, מרוץ אייל לא יהיה מרוץ מטרה. אולי אשתתף בו לחוויה, אך לא לתוצאה. אם השנה לא אעמוד ביעד שהצבתי לעצמי, כבר לא אעשה זאת בשנים הקרובות, ויתכן שלעולם לא. לילה לפני המרוץ בחנתי את קצבי הריצה שלי מהשנה הקודמת. ידעתי בדיוק באיזה קצב אני צריך לרוץ כדי לעמוד ביעד. כל מה שהייתי צריך לעשות הוא לתת טיפה יותר גז משנה שעברה. לפני תחילחת המרוץ, דאגתי לתפוס מקום קרוב לנקודת ההזנקה. לרוב הייתי נעמד באמצע או בסוף ונתקע מאחורי נחיל של רצים איטיים ממני. הטקטיקה השתלמה וכמעט לא הפסדתי זמן בפתיחת המרוץ. בקילמטר השלישי, שכולו ירידה, החלטתי לנצל את הירידה כדי להרויח שניות יקרות. בסוף הירידה חישבתי שמכאן רק צריך להמשיך בקצב של שנה שעברה. הקילומטרים הבאים היו מעט יותר מהירים מהנדרש, ולקילומטר התשיעי הגעתי עם זמן עודף שאפשר להפסיד כשתגיע העליה. הבעיה היתה שפשוט נגמר לי הכוח. המשכתי בקצב יפה, מהיר בהרבה מכל השנים הקודמות למעט השנה האחרונה, אבל עדיין מבזבז בעקביות את עודפי הזמן משליש הריצה הראשון. הגעתי לעליה בידיעה שאם אצליח לרוץ אותה בקצב דומה לשנה שעברה, אחר כך אוכל להגביר את הקצב וסיים בזמן המטרה. דעכתי בעליה וסיימתי אותה לאט מדי. ידעתי שאשפר את השיא שלי, אבל כנראה בפחות מ-36 שניות. הגברתי בירידה שאחרי העליה. הייתי מותש ולא רציתי להשתולל בקצב, כי עדיין נותר קילומטר וחצי לסיום. הקילומטר ה-14 הסתיים בזמן סביר אך מעט מאכזב. שמרתי על הקצב המוגבר במשך הקילומטר האחרון, מקווה שנקודת הסיום תפתיע ותגיע קצת קודם. סוף המרוץ הוא ירידה. הנקודה ממנה זינקנו נגלתה, ושמתי לב שהיא די קרובה, ויש לי כמעט חצי דקה להגיע אליה ועדיין לעמוד ביעד. הגברתי עוד וחציתי אותה רק כדי להיזכר שנקודת הסיום האמיתית נמצאת כמה עשרות מטרים בהמשך. נותרו כעשר שניות לעמוד במטרה. עברתי לספרינט, התחלתי לחצות את שטיחי מדידת הזמנים, כשאני תוהה איזה מהם משמש לקביעת תוצאה סופית. חציתי את השטיח האחרון בשארית כוחות, תוך כדי הצצה בשעון. ראיתי את זמן המטרה שלי, כשספירת השניות עומדת על 59, כלומר חציתי בשניה האחרונה. נותר לקוות שזה אכן הזמן הרשמי. בהמשך היום פורסמו תוצאות אישיות. שתי שניות מתחת ליעד.

היה שלום, מרוץ אייל.

ניר אנדלמן

 

           ים אל ים, להיות או לא להיות

 

שמי רותי לוי, ואני מתאמנת חדשה בקבוצה. הצטרפתי באמצע אפריל 2016, לפני חודשיים וקצת לקבוצה של יום שני בבוקר, יש שיאמרו, יום ראשון בלילה...

מיד עם הצטרפותי לקבוצה, שמעתי מנעמי ורוני על מירוץ מים אל ים. היו לי לבטים רבים בנוגע להשתתפותי בו. הרי אני חדשה, בקושי מכירה את האנשים בקבוצה שלי אז איך אסתדר עם אנשים שאינני מכירה ועוד במשך יומיים שלמים?! נעמי חזרה ואמרה שיהיה בסדר, הכירה לי שתי בנות מקסימות מהקבוצה שלי ואמרה שכולם נחמדים ושכדאי לי להצטרף.

הימים עברו ועודני מתלבטת: למה אני צריכה עכשיו את כאב הראש הזה? להתחיל לארוז, להפסיד עבודה, לצאת למקום בו אינני מרגישה בטוחה מבחינה ריגשית, אמשיך בשיגרה שלי ואשאר באיזור הנוחות שלי- מקום שמאמנים תמיד רוצים שנצא ממנו...

אט אט החלו לצוץ בלבי מחשבות שצידדו ב"בעד": להפסיד ריצות שטח שאני כה אוהבת, אולי זו יכולה להיות חופשה קטנה בשבילי, התנתקות ואולי...כדאי שאתמודד עם הקשיים.

ואכן, כשבועיים לפני המירוץ, הודעתי לנעמי ורוני שאני יוצאת ואכן, הייתה לי חוויה מדהימה, נהניתי מכל שנייה ומכל ק"מ ריצה. המירוץ היה חוויה ריגשית, חברתית וספורטיבית מעצימה ביותר.

הכרתי אנשים חדשים ובכל תחנה ותחנה הרחבתי את מעגל ההיכרות. התרגשתי לצאת איתכם לקטע חדש, התרגשתי לקבל אתכם בסיום קטע והתרגשתי כשקיבלתם אותי בסוף כל קטע.

אחד מרגעי השיא, נרשם בריצה עם החניכים מנווה רם. מהרגע שעברנו את שער הכניסה למתנ"ס ועד שקיפלנו את שולחן הכיבוד, דמעתי, בכיתי והתרגשתי מאד! גם הפעילות עם הנוער בסיכון היתה מרשימה על כל צדדיה: הנערים, החברים לקבוצה שנפתחו וסיפרו על אירועים מטלטלים שעברו והשתקמו מהם. היה ערב מיוחד במינו עבורי! ועל כל זה ניצחו במקצועיות רבה ובאהבה רבה זוג המאמנים החדשים שלי- נעמי ורוני היקרים!

אני שמחה שהצטרפתי למירוץ ושמחה שהצטרפתי לקבוצה! זו בשבילי תחילת הדרך ועם התחלה כזו אני מנסה לחשוב מה יהיה בהמשך...

אמן ונהיה כולנו בריאים ונמשיך לעשות את מה שאנחנו אוהבים עם מי שאנחנו אוהבים,

שלכם,

רותי לוי

 

 

 

ים יזע ודמעות   

אנחנו כיהודים (והולנדית אחת) תמיד חוזרים למקורות, היציאה למסע דומה היא ליציאת מצרים והרגישה כמו קריעת ים סוף. בתי היוצאים סומנו מראש בקבוצת ווטסאפ חשאית וחופרת במיוחד מבלי שהמלאכית הילה פסחה ולו על בית אחד. גם אנחנו יצאנו בחופזה אך כל בית אב ידע מראש מה להכין ומה להביא איתו במטלטליו. באישון לילה יצאנו לפני שהשמש תעיר את הפקקים. כל הדרך לא הסתכלנו אחורה, רק חיפשנו את הים, אחרי שחיפשנו קפה ושירותים כמובן....

כמו כל דבר בחיים, חוץ מזוגיות, גם החוויה הפרטית שלנו התחלקה ל 3:  ים, יזע ודמעות

 

ים 

כשהיינו קטנים היינו הולכים לים ואף נוסעים לים עם ההורים.

אחר כך כשגדלנו נסענו לים באוטובוס ואחרי כן אפילו רכבנו לים באופניים ואף בטרקטורים.

כשהתבגרנו והתחלנו לרוץ, מתישהו הגענו לרוץ בים, ליד הים ולאורך הים.

כשהתבגרנו יותר וקצת התחרפנו התחלנו לרוץ ים של קילומטרים ובהמשך אפילו רצנו אל בת ים....

אבל עד עכשיו אף פעם לא רצנו מים אל ים, לכן מיד כששמענו נדלקנו, את זה עוד לא עשינו !

אז אחרי שהתגברנו על מכשולים בירוקרטיים כמו טכס סיום טירונות כמה שעות לפני היציאה, איפסון הילדות והכלב וכו' התחלנו בהכנות: בזריזות ארזנו ים דברים: שני תיקי גופה, שני תיקי גב, 8 סטים של בגדי ריצה, 4 כובעים, 20 זוגות גרביים, 4 זוגות נעליים, גזיה, מקינטה, סיר, 8 כריכים, 4 סוגי דיאודורנט, 4 מגבות, תיקי ריצה, פאוצ'ים, כלי רחצה וכמובן טראומיל ואחד אלוהינו.

 

יזע

הזענו הרבה ביומיים האלה (גם אתם!), אחת השאלות שהעסיקה את כולם היא "מה יותר מסריח ? הזיעה או ערבוב הדיאודורנטים שכולם שמו אחרי הריצה וחשבו שהם עוזרים".  אפילו יוסוף הנהג בעל החלומות, שראה אותנו יורדים ועלים בסולם איש איש למקצהו, לא תיאר בחלומותיו הכי קשים אוטובוס מיוזע שכזה. בערב גילינו שמים גנוזים ימתקו וגם אם הם קפואים הם מרעננים ומשמחים לבב אנוש. בסוף המסע גילינו את מי הירדן המרעננים בטבילה ואת נס בקבוק הסבון הקטן שעמית הביא מהמלון בסין והספיק לשמונה מסתבנים.

 

דמעות 

הדמעות החלו להיווצר יחד עם גוש קטן בגרון כבר כשראינו את חברינו החדשים מ"נווה רם" צועקים לנו מרחוק "נעמי !! נעמי !! ושכחו את רוני, עצוב...ההתרגשות הלכה וגברה ואיתה גדל הגוש בגרון לאחר שנחשפנו לעבודת הקודש ולאימונים הכה מיוחדים עם קבוצת אנשים מיוחדת לא פחות. בטקס חלוקת המדליות רוני ריגש אותנו בהצגת כל רץ ביחודיות הספורטיבית והאישיותית שלו, אנחנו בטוחים שהם לא ישכחו את המילים החמות בהן תיאר ופיאר אותם, אנחנו בטוח לא נשכח. לאחר הטכס כבר אפשר היה לנגב את הדמעות מהאספלט  כמאמר השיר "ים של דמעות בשתי עיני" והנה שוב חוזר מוטיב הים. ואין לתאר את דמעות האושר בסוף המסע כשכל אחד הסתכל בשעונו הפרטי וראה ששבר שיא במרחקי הריצה, אך כל זה מתגמד מול דמעות התנין של יוסוף כשאחרון המזיעים ירד מהאוטובוס ועל זה נאמר דיינו.

 

וכמו שכל סיפור אגדה מסתיים ומאז אנו רצים באושר , בחום וביזע עד עצם היום הזה.

 

אסנת ואילן כץ 

 

 

 בוקר חדש הפציע

בעקבות אירועי יום האישה והדיבורים על כך שהנשים הן אלה שקמות מוקדם בבוקר, מכינות כריכים ולוקחות את הילדים לגנים ולבתי הספר, אמרה לי בתי הבכורה שהיא בכלל לא מבינה על מה מדובר. הרי אצלנו בבית, אבא הוא משכים הקום, מעיר את הילדים, מכין כריכים ושולח/לוקח אותם לבית הספר. כל זה, בזמן שאמא עדיין ישנה...

טוב, אני מודה. אני ממש לא טיפוס של בוקר. למזלי, התחתנתי עם בחור שחושב ששינה זה ביזבוז זמן, כך שממש, אבל ממש, הסתדרתי בחיים.

למה אני מספרת לכם את זה? כי היום התרחשה נקודת המפנה.

אתמול, אחרי אימון הטמפו (שהתחלנו בתשע בבוקר וזאת למרות שכבר לא חורף בחוץ), יעל אמרה לי שהיא לא עשתה ריצת נפח לפני מרוץ כפר סבא. סיכמנו שהיא תסמס לרוני ותשאל האם כדאי לצאת לריצה כזאת. אחרי מספר שעות, יעל סימסה שכן, יש המלצה לצאת לריצת נפח של שעה-שעה ורבע. אני, בפרץ בלתי מוסבר, הצעתי לה שנצא למחרת, יום ראשון בשבע בבוקר לריצה. אני, ריצה, יום ראשון, שבע בבוקר. משהו פה לא ממש מסתדר.

השכמתי קום וסימסתי ליעל האם התוכנית עדיין בתוקף. בסתר ליבי, קיוויתי שהיא תבטל, אבל לא. נפגשנו כמתוכנן בשבע בבוקר. היה קצת קריר ויצאנו לסוג של ריצת שטח לאורך הגדר של נווה ימין ושדי חמד.

ההרגשה היתה נהדרת. הכל ירוק מסביב, ציוץ ציפורים, קצת בוץ. נהנתי מכל רגע ואפילו הצטערתי שנגמר.

שחזרנו, הצעתי ליעל שנעשה זאת פעם בשבוע באופן קבוע.

כשסיפרתי בבית על חווית הריצה בבוקר ועל הרצון שלי להפוך זאת לשיגרה, כולם הרימו גבה.

נכון, קשה לי לקום בבוקר אבל הכל מתגמד לעומת האנרגיות שקיבלתי מהריצה והיום שנראה אחרת לגמרי.

אין לי ספק שאתם מכירים את ההרגשה...

שרון שנהב - טל 

 

 

אני כבר אנטילופה!...

 

היום רצתי לראשונה בחיי 15 ק״מ. פשוט ככה.

החלטתי להעניק לעצמי מתנה ליום ההולדת ריצת 15 ק״מ. שבוע שעבר רצתי 11 ק״מ, גם, לראשונה בחיי. אז השבוע הצעתי לחברתי ושותפתי לריצה, טל....להתחיל להתאמן במהלך השבוע לפי התוכנית של האנטילופות. במשך תשעה וקצת חודשים הייתי איילה גאה. אך השבוע הבנתי שאני יכולה יותר, אז אתגרתי את עצמי וסחפתי את טל, שמיד שמחה לשתף פעולה. נראה לי, שבאיזשהו מקום חיכתה לרגע הזה. לפני שנה רציתי מאד להצליח לרוץ קילומטר אחד. ניסיתי להתאמן לבד, כמו הרבה פעמים אחרות ולא הצלחתי. אז מאד רציתי, אך כנראה עדיין לא מספיק...חודשיים אחרי ראיתי פרסום של קבוצת NR spirit בו נאמר כי כל אחת יכולה...להשתתף בטריאתלון...טוב, לשחות כבר ידעתי , כי למדתי כמה חודשים קודם ( אני אצטרך להתמודד עם החשש מהשחייה לעומק הים..), לרכב על אופניים ידעתי, אך פעם אחרונה רכבתי שלוש שנים קודם וריצה?  600 מטר היה השיא שלי בכל הזמנים (גם כילדה לא רצתי מסיבות כאלה ואחרות)...אבל הם הבטיחו, שכל אחת יכולה! ואני אחת! ואני רוצה! באמת רוצה! רוצה להסיר מעליי את התווית המתנצלת ״...ממממ אני לא יודעת לרוץ, אני לא מסוגלת, אני לא יכולה...״

ובאמת, כפי שהבטיחו לי נעמי ורוני המדהימים! חודשיים וחצי אחרי השתתפתי בטריאתלון הראשון שלי, שכלל 750 מטר שחייה בים, 20 ק״מ רכיבת אופניים ו... 5! ק״מ ריצה לקינוח!

עשיתי זאת!

אין לתאר את תחושת המסוגלות! להסתובב בעולם עם הידיעה שאני טריאתלתית! בדצמבר האחרון, לפני חודש, השתתפתי בטריאתלון השני- טריאתלון אילת! והיום?

!... היום, עשרה חודשים בדיוק אחרי שהתחלתי להתאמן אצל נעמי ורוני, רצתי 15 ק״מ.

מעכשיו אני אנטילופה גאה! 

רינת סלע

 

 

 

המרתון המדברי של מלכת הדבורים

 

נעמי מלכה. למה? כי ככה בא לי להתחיל. חוץ מזה, זה פשוט נכון.  

מייל מנעמי - פתחתי, קראתי את הכותרת “מרתון מדברי" וסגרתי. עוד אחד מאותם מיילים שלא מיועדים אלי, אלא לספורטאים החזקים, הותיקים, יחידי הסגולה שרצים מרתון. ועוד במדבר. כל הכבוד להם הרהרתי לרגע ועברתי להרהר בדברים אחרים ורלוונטים יותר להוויתי.

בסיכום האימון של תחילת השבוע נעמי דיברה על החוויה המשותפת במרתון המיוחד הזה ואני, מותשת מהאימון העברתי ערוץ. שוב שיחה של גדולים שלא מיועדת אלי.

-          "את נרשמת?" נעמי שאלה

-           "אני??" שאלתי בתמיהה והסתכלתי לאחור לראות למי היא פנתה "את מבלבלת אותי עם משהו אחר"

-          "לא מבלבלת" נעמי השיבה, "מרתון מדברי הוא חוויה מיוחדת, כדאי לך"

-          "את צוחקת? מה לי ולמרתון? חמישה ק"מ הם אתגר עבורי"

-          "יש כמה מקצים. אפשר להירשם גם לחמישה" נעמי צחקה

-          " למה צריך לנסוע שעות למדבר כדי לרוץ חמישה קילומטר?" שאלתי ברצינות "אחרי שבוע מאומץ, כשכולם חוזרים הביתה ומחכים לביחד, לשיחות, לצחוקים, לכיף - למה שאשאיר את כולם מאחור ואסע למדבר...? זה הזוי"  

-          "זה לא הזוי זה קסם. קשה להסביר למי שלא היה וחבל שתפספסי" ענתה נעמי בחיוך.

בריצות אני עוד לא משהו, אבל בקסמים אני חזקה. אז חזרתי הביתה ושלחתי הודעה לכולם שיש קסם חדש ונוסעים לאילת. צירפתי קישור ובסייפא שאלתי לאיזה מסלול ריצה כל אחד רוצה להירשם. כזו אני, אוהבת לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה -  גם נוסעת וגם לא נפרדת. והם? הם כבר מכירים אותי. לא מתרגשים, מחכים שהשיגעון התורן יעבור.

-          "אילת? מה החג?" הייתה התגובה הראשונה שקיבלתי.

-          "שום חג, חופשה משפחתית"  - כתבתי בחזרה במהירות לפני שהשיחה תוסט.

-          "שלילי – לקרן יש יום הולדת באותו שבוע" 

-          "מעולה, יש מה לחגוג באילת" עניתי

-          "לא יכול. יש לי מרינה בחמישי ואני לא מתכוון להפסיד"

-          "לא תפסיד, נצא אחרי שתסיים"

-          "יש מבחן ביום שישי"

-          "תיגש למועד ב' "

-          "מתי יוצאים? עדיף הכי מאוחר שאפשר"

-          "נצא מאוחר"

-          "אנחנו רוצים מוקדם"

-          "נתפצל לשני רכבים, אחד יצא מוקדם"

-          "לא יודע אם נקבל חופשה מהצבא"

-          " אשריין מקום ואתה תודיע למי שצריך"

-          "כמה רצים?"

-          "כמה שרוצים. לאיזה מקצה לרשום אותך?"

-          "אנחנו גם נצא מוקדם"

-          "מעולה"

-          "ומה יהיה עם מרינה?"

-          "אני אזמין לך טיסה ונחכה לך בשדה התעופה באילת"

-          " למיכל יש שיעור נהיגה בבוקר"

-          "אז נצא כששיעור הנהיגה יסתיים"

-          "לא בא לי לטוס לבד"

-          "אז בוא אתנו מוקדם. לא יקרה כלום אם תפסיד מרינה"

-          "איפה נתאכסן?"

-          "איפה שנעמי"

-          "ומה נעשה?"

-          "נרוץ"

-          "מה באמת נוסעים? זה רציני?" 

-          "כן"

בבוקר השכמנו העמסנו, נסענו, הגענו, התמקמנו ויצאנו לאימון.

-           "מה אימון? רק הגענו?"

-          "כן אבל צריך להכיר את המסלול וגם לקחת ערכות".

הצטרפנו לאימון והיו צחוקים. הם רצו בשורה – חום, כתום, צהוב וחום – ביחד, על רקע המדבר. עשו שמח.  

כשיצאנו בבוקר שלמחרת לכיוון נקודת הזינוק הם החלו לרוץ  

-          " לרוץ?" שאלתי

-          "חימום" הם ענו במקהלה.

-          "מה חימום עכשיו? עוד יש מרוץ שלם לרוץ..." רטנתי וצמצמתי את הפער. מי זה רץ לפני מרוץ? זו רקורסיה - עוד לא זינקנו ואני כבר עייפה.

זינקנו. הם שעטו קדימה – חום, כתום, צהוב וחום - ביחד. אני נהנתי להביט בשורת הראשים מאחור. אחרי כמה דקות השורה התפצלה – שניים פנו ימינה ושניים שמאלה, הסתובבו לאחור ורצו לכיווני לבדוק שאני בסדר. כיפכפנו והם המשיכו. הריטואל הזה חזר על עצמו בהמשך וכשעברו את אמצע המסלול חזרו אלי עם בקבוקי מים. ארבעה שהציעו לי לשתות. הרגשתי כמו מלכת הדבורים, זו שנמצאת בכוורת וממתינה לדבורים שיחזרו לאחר איסוף הצוף. בסוף המסלול הם חיכו לי עם בקבוק מים וחיוך, הם נהנו ואני הייתי בעננים.

-          "איך היה?" שאלה נעמי

-          "קסם" עניתי "הייתי מלכת הדבורים".

ואת נעמי את מלכה! חשבתי ולא אמרתי בקול, מלכה של קסמים, מלכת חלומות, מלכה שגרמה לי לרדת לאילת כדי לרוץ חמישה קילומטר קסומים במדבר.

ניבה 

 

 

 

         אתן כבר שם!!

 

חצי מרתון עמק המעיינות עם ה- spirit של לני

 

"אתן כבר שם..." ככה נעמי אמרה! רק עכשיו, כשאני כבר אחרי, אני מרגישה שאני ראויה להיכנס לליגת "הכותבים למרחקים ארוכים" ולהיות חלק ממנה. הריצה תפסה אותי לפני כשלוש שנים, ממש באמצע החיים, כאשר לגמרי במקרה שמעתי על קבוצת "בנות" מכפר סבא שמתאמנת למשהו שנקרא "טריאתלון נשים". המאמנת היא נעמי "שאותה ניתן להשיג דרך עיריית כפר סבא". עד אז לא הייתי מצויה ברזי עולם הספורט ולא ידעתי שקיים טריאתלון רק לנשים. פה ושם התעמלתי, קצת פילאטיס, קצת אירובי, פה ושם גם שחיתי ורכבתי על אופניים, אבל בגדול, ההגדרה "ספורטאית" הייתה רחוקה ממני ותמיד ידעתי שאני 100 מטר לא יכולה לרוץ...כל זה, עד שפגשתי את נעמירוני97. לכן ברצוני להתחיל דווקא מהסוף. "אתן כבר שם" – ככה נעמי אמרה והתכוונה לצמד חמד פלורי/לני או לני/פלורי או בעצם מה זה משנה... ממילא כולם מתבלבלים בין שתינו. נעמי גם התכוונה לאורן ולרוני שגם הן נסחפו אחרי הרעיון ש"אנחנו כבר שם" ושנוכל לצלוח את האתגר הגדול - חצי המרתון בעמק המעיינות. "תתחילו לאט" - ככה רוני אמר והתכוון שנתחיל לאט עד שנלמד את תנאי השטח ונתאים את הקצב שלנו אליו. הזהירו אותנו שיהיה קר מאוד, לכן נעמי ציידה אותנו בטיפים, חולצה ישנה שניתן לפשוט באמצע ולהניח בשולי הדרך וכן גרביים ישנות שישמשו ככפפות. עם ההדהוד הזה בראש, יצאנו לדרך ארבע בנות ושני בני זוג, עם פרפרים בבטן והתרגשות גדולה. סמוך למקום הכינוס, כבר פקקים, כלומר אנחנו לא "המשוגעות" היחידות ויש עוד כאלה שקמים בארבע בבוקר ומגיעים בשש וחצי לעמק לרוץ. ובמקום, חגיגה גדולה, ערב רב של אנשים, מתארגנים, מתלבשים, אוכלים ומתחילים אט אט לפסוע לכיוון נקודת הזינוק. מצוידות בטיפ של רוני "תתחילו לאט" פסחנו באלגנטיות על פני בלוני ה"פייסרים" שמציינים 1.35, 1.45 ואחר כך 1.55 וכן הלאה... עד שמצאנו עצמנו בסופו של הטור האינסופי כאשר מאחורינו עשרות בודדות של רצים, אבל מה זה חשוב? אין צורך לתאר את ההרגשה... מהרגע שעברתי את שער הזינוק, ידעתי שמפה אני מתחילה את האתגר הגדול מכולם, את מסלול ההנאה שלי מכל קילומטר שאגמע, מכל נשימה שאנשום ומכל לגימה שאלגום. ועמוק בפנים, ידעתי שקיבלתי את הכלים המתאימים ולכן ידעתי שאסתכל כל הזמן קדימה ושאקבל בברכה גם את העליות וגם את הירידות וידעתי שאצליח... התפרסנו ארבעת "המופלאות" לרוחבו של המסלול, כמו הגנו עליו בנוכחותנו ושמרנו על נופו המשגע של העמק, על מזג האוויר המצוין ובעיקר על ה-SPIRIT שמניע את רגלינו ואת רוחנו. ונעמירוני? הם ליוו אותנו כל הדרך עם האמונה שלהם ביכולות שלנו ועם ההדהוד שאנחנו כבר שם. יחד חצינו את קו הסיום עם ידיים מונפות וחיוך רחב ... כי כך רוני אמר. היינו אולי המאסף, אבל מה זה חשוב!! איזה כיף היה לשמוע את קריאות העידוד של הסובבים ובמיוחד את העזר כנגדי שמלווה, דוחף ומעודד, שתמיד נמצא שם בשבילי ותמיד מוכן ל"הרפתקה" הבאה שלי. נכון נעמירוני97, הייתי כבר שם, עכשיו אני כאן ... לאן?

 לני ברק

 

 

גם לאט, גם מהר:

 

קצב הוא ביצוע ליחידת זמן, ונפח מתייחס

לכמות המקום שעצם תופס. או שלא. תלוי איפה

ועם מי אתם מתאמנים.

 

בינוני זה לאט בצעדים גדולים זה מה שרוני ענה לי באימון הראשון כשתמהתי על בקשתו שאגביר לבינוני בסיבוב הבא. אני, מאותגרת ה"לאט בצעדים קטנים", מתבקשת בזאת לרוץ ולפתוח צעד. אז פתחתי או לפחות חשבתי שפתחתי. ודי מהר סגרתי בחזרה. נגמר הסיבוב. נגמר האימון. ואני למדתי שבינוני זה לאט בצעדים גדולים. באימון שאחרי התקדמתי. רוני אמר שבינוני זה קצב נפח. אני יודעת שקצב הוא ביצוע ליחידת זמן ונפח מתייחס לכמות המקום שעצם תופס. קצב על המקלדת זה EMC, אולי רוני רמז לאיינשטיין ולתורת היחסות? אולי הוא מתכוון שהנפח שאני תופסת הוא בינוני? ורוני שוב הסביר שבינוני הוא הקצב שבו רצים את מרבית הריצה. ואני למדתי שבינוני הוא קצב נוח למרחקים ארוכים. וכשרצים לאט, בצעדים גדולים למרחקים ארוכים חשוב לזכור כי הברכיים מופנות רק קדימה, כמו פנסים שמאירים את הדרך – זה מה שרוני טען באחד האימונים שאחר-כך. והידיים נעות בקו מקביל בצדי הגוף - לא מאונכות, רוני אמר. והעיניים נשואות קדימה. רק קדימה. אל הנוף, אל הדרך שעוד יש לעבור. ואני רצתי ונשאתי את עיני קדימה עם ידיים מקבילות ופנסים בברכיים בקצב נפח בינוני שהוא קצב איטי בצעדים גדולים, משתדלת לשנן ולזכור את מה שרוני אמר. כבר רצתי בעבר. לא משהו מקצועי. כך סתם להנאתי. לנקות את הראש. ותמיד זה נקטע בפציעה, בכאבי ברכיים בהשבתה של כמה חודשים. חשבתי שריצה היא לא בשבילי – לא מתאימה למבנה, ליכולת של הגוף. כבר כמעט השלמתי עם זה. ורוני אמר שחשיבה כזאת לא מתאימה לריצה. הגוף תמיד מתאים. רק צריך לאמן אותו לאט. אחרי חצי שנה בלי פציעות הגעתי למרוץ הראשון. רוני אמר שחשוב להתחיל לאט והדגיש כי מי שמתחיל מהר משלם ביוקר בהמשך. ואני לא מהאנשים של הביוקר אז רצתי לאט. הכי לאט. לאט ממש, בצעדים קטנטנים. כדי לא ליפול, לא להיתקע, לא להתעייף, להנות מהדרך. הגעתי לאמצע המסלול ונזכרתי שעבר כבר חצי מרוץ ואת רוב המרוץ צריך לרוץ לאט אבל בצעדים גדולים, בקצב נפח, פנסים בברכיים, ידיים מקבילות ועיניים נשואות קדימה. אז הגדלתי את הצעד והרמתי את הברכיים והנפתי ידיים במקביל ואת עיניי נשאתי קדימה אל הנוף המרהיב של המדבר. כמו שרוני אמר. וכשהגעתי לקו הסיום וראיתי את שעון העצר – הבנתי שמעולם לא רצתי דרך שכזו גם לאט וגם בזמן כל כך קצר.

 

ניבה

 

למה שפן כשהוא רץ ?

 

למה אני מרגיש חלש אחרי אימון חיזוקים, ולמה מודיעים מראש על אימון הפתעה...

 

שנים שרצתי לבד, לא בקבוצה, מדי פעם הצטרף אלי חבר שלא היה מרוכז כשהצעתי לו לרוץ איתי או שלא הבין מה המסלול (יתכן שבטעות לא נידבתי את כל הפרטים....), לאחר מכן הצטרפו דנה בתי ואסנת אשתי למעגל הרצים ולאחרונה גם נעה בתנו הבכורה. החיים אז היו פשוטים, אמנם היינו צריכים לרוץ ולגמוא מרחקים אך היו מעט מאוד שאלות והתלבטויות והחיים היו די פשוטים. תהינו האם אנחנו רצים נכון ? רצים מספיק ? אולי יותר טוב לרוץ בקבוצה ? ובעיקר מתי לרוץ? וזהו, כמו שאמרתי – מאוד פשוט.

ואז יום אחד יד הגורל הפגישה אותנו עם נעמירוני , האימונים התרבו ואיתם גם חוסר הוודאות ואין סוף השאלות, אני בטוח שגם לוותיקים בתחום הריצה, לזקני קניה ולוותיקים ב NR Spirit  אין תשובות לרובן או לכולן. להלן מבחר מייצג וכאמור מיום ליום , מאימון לאימון ומריצה לריצה רק מתווספות השאלות ותשובות אין.

למה כל הדברים הטובים הם לחלשים ?

למה אני מרגיש חלש אחרי אימון חיזוקים ?

למה מודיעים מראש על אימון הפתעה ?

מה הקטע בלהיכנס בקרוסלה למגרש אבל בלי לסובב אותה ?

האם להגיד "יופר-ווינשטוק ופילבסקי" זה נחשב אימון מאמץ ?

למה לרוץ נגד כיוון השעון כל הזמן ?

מה יותר מבאס ? שנשאר "רק עוד חצי סיבוב" או "רק עוד 150 מטר " ?

לאן מוביל המוביל ?

מה עושות האיילות בלילות ?

מי כותב את המיילים ? נעמי או רוני ?

מה עדיף ,לרוץ בבוקר או בערב ?

למה הסיבוב מתגברת ולא מתגבר ?

מה רע בתחביב אחר כמו איסוף בולים למשל ?

למה בכלל יש קונוסים אדומים ולא רק צהובים ?

למה ב TAPER  רמת הקושי עולה ?

האם בימולדת שנה שלה נעמי רצה קילומטר אחד ?

אבל היום, לאחר שאסנת כבר רצה 10 ק''מ ואני אחרי 33 ק''מ בסובב, אמנם עדיין השאלות הללו הינם תעלומה אבל קיבלנו את התשובה והתובנה החשובים מכל: אין כמו לרוץ בקבוצה תומכת ואוהבת, אין תחליף לקבלת תכנית אימונים מסודרת (גם אם לא תמיד מקפידים על האותיות הקטנות וגם כשיש אימון 200 קדימה ו 100 אחורה) , אין כמו חברים מחכים במוביל או בגשר המנעולים כמעורר ב 4 לפנות בוקר, ובכל ריצה תמיד ממשיך להדהד בראשנו המשפט האלמותי של ניל האמסטרינג:  "צעד קטן זה לאדם קטן"

 

אילן כץ

 

 

 

 

לרוץ....

 

בשנה שעברה שלח לי אייל הודעה.

אתה בא לסובב עמק?

הייתי בהכנות למרתון תל אביב, וזה די התאים.

קניתי מספר מבחור פצוע, ויצאנו לדרך.

סיבוב של 33 ק"מ שטח, עליות בהתחלה, ירידות בסוף ומילה שרצה  61 ק"מ ,זה מה שידעתי.

לקראת סוף המסלול הגענו ל שלט, 61 ק"מ, עם חץ שמאלה.

עצרתי לרגע, אמרתי לאייל: אנחנו שמאלה, הוא גיחך והמשיך.

אצלי השלט הזה נשאר עד היום בראש ולא עוזב אותי לרגע.

ימינה, המוכר והנוח; שמאלה, האתגר שאתה יכול לקחת על עצמך ולא חייב, הקושי, האזור שאתה לא מכיר.

לפעמים החלטה קטנה ופשוטה יכולה לשנות את החיים במאה שמונים מעלות.

שבוע לאחר מרתון תל אביב שלחתי לנעמי את האתגר הבא: סובב עמק 61 ק"מ.

ציפיתי לקבל חזרה מייל שיש עוד זמן, צריך עוד כמה מרתונים, אימונים וכו'.

היא החזירה לי תשובה: אתה יכול. עם סמיילי.

וכך התחילו אימונים עם המון חוויות, חורשים את הסובב עם יעל, דלית מצטרפת אי שם בגבעה, ומאז אנחנו רצים ביחד.

כל סיבוב מספק את הסחורה, עם מגוון חוויות שנצרב בזיכרון ובונה את מי שאני.

 יום המרוץ. אני קצת חולה, אבל לא מודאג.

יש לי את נעמי מאחורי, דלית לידי ,ואישתי עם הילדים בסוף. אני עטוף תמיכה מכל עבר.

סיבוב ראשון, קצב טוב. אני מרגיש טוב. עוד עומד בקצב של דלית. נעמי ויפעת מעיפות אותנו בעידוד משוגע.

סיבוב שני מתחיל, דלית כבר מתחילה לאותת שלא נסיים יחד, פתחה מבערים.

הוצאתי את הנגן והבנתי. זה אני והסובב.

אני מכיר כל עלייה ויודע מה מסתתר מאחורי כל גבעה. הריצה זורמת כמו שרציתי.

קילומטר חמישים, הרצים של 33 שוטפים את המסלול.

אני פוגש את כל החברים בקבוצה, שמרימים אותי 10 ק"מ קדימה.

אני רואה את קו הסיום. המשפחה רצה אלי, אני לוקח את היד של דניאל ורץ איתה עד קו הסיום.

ההתרגשות. את זה אני לא יכול לתאר ,פשוט אי אפשר.

רוני תמיד אומר, שלכל אחד יש את המרתון שלו, את המרחק שהוא רץ בפעם הראשונה, את האזור בגוף ובראש שהוא לא מכיר.

וזה, זה המרתון שלי.

למרות שרצתי מרתונים ואולטרה ראשון, אני ממש לא מרגיש כמו מרתוניסט ובטח לא אולטרה מרתוניסט.

להפך.

אני מרגיש כמו ילד שמנמן מבת-ים, שהחליט החלטה קטנה ופשוטה:

לרוץ…

שחר דורון

 

 

אימון גומיות

 

 החשש היה גדול, והפחד שדווקא עכשיו הכאב ירים את ראשו, לפני המדברי ולפני היעד הגדול..

 טבריה

 

הבוקר יצאתי לריצה ארוכה של סופ"ש, 22 ק"מ. לכאורה עוד ריצה ארוכה, לא מרחק שהגוף שלי לא מכיר, או שלא עשיתי בעבר (בתקופה האחרונה כמעט פעם בשבוע). השינוי הוא הפציעה שאני גורר כבר מספר שבועות בהאמסטרינג. החשש היה גדול, והפחד שדווקא עכשיו הכאב ירים את ראשו, לפני המדברי ולפני היעד הגדול.. טבריה.

יצאנו קבוצת רצות ורצים לפארק, והתבייתנו על קצב קל ונעים של סביבות 6.5-6, ובשלב מסויים, כל אחד תפס את הקצב הנוח לו.

לא כאב במהלך הריצה, אלא סתם "הרגשתי" את השריר. שום דבר שיגרום לי להפסיק לרוץ, הרבה פחות מכאב, סתם הרגשה כזו.

אבל כמובן שרק אצלי, בזמנים שיש ריצות פחד, משהו אחר צריך להשתבש, ורק גאון הדור כמוני מחליט להחליף את שרוכי הנעליים בשרוכי גומי, ודואג ללחוץ אותם "טוב, כדי שלא ייפרמו בזמן הריצה" ותוך כדי כך חנקתי לי את הרגל. ברור שאין מצב שאפסיק את הריצה רק כדי לשחרר את השרוכים מעט ולתת לרגל מעט חופש, אז כמו פולני טוב... סבלתי בשקט.

הצלחתי לרוץ במהירות "שיוט" של 6-6.5 עד שבשלב מסויים נכנס האוטומט לעבוד בסביבות ה 10 ק"מ... שמתי את האוזניה השניה באוזן, והפלגתי לתוך עצמי, ובלי לשים לב, עליתי לקצב 5-5.2 וככה מספר קילומטרים, עד ששמתי לב. (אל תספרו למאמנת שלי, שלא תתלוש לי את הצוואר).

חזרתי לקצב שיוט, וסיימתי את כל הריצה, כשהרגל מציקה לי.

בסיום הריצה, התכנסנו לפריסה, ושם קיבלתי טיפול בזק של Ris Priewer עם ידי הקסם, שב3 דקות הורידה את סף הכאב מכואב, לנסבל.

סה"כ, היתה ריצה כייפית כמו כל ריצה (עם קצת תיבול, לגיוון).

אין ספק שלרוץ בפארק בשבת ולפגוש את כל החברים המהממים שיש שם, שווה את ההשקמה המוקדמת, את צינת הבוקר ואת החום של אחרי הריצה.

אין על החיים האלה....

 

יואב שמעון

 

 

 

 

מרתון ראשון בברלין: חוויה ותוצאה

 

מוצאי שבת, אחת עשרה וחצי בלילה. אני מתעורר במיטה שבחדר האורחים של גיסתי בברלין. במשך הלילה ארדם ואתעורר עוד מספר פעמים. בעוד מספר שעות יצא לדרכו מרתון ברלין ה-42, והמרתון הראשון שלי. בניגוד למירוצים קודמים וקצרים יותר, עד עכשיו לא התרגשתי בכלל. אחרי דרך כל כך ארוכה באימונים, המרוץ עצמו הרגיש כמו עוד צעד אחד קטן. עד עכשיו. בקרב רצים חובבים שגורות אימרות כמו "מרתון ראשון זה לחוויה, לא לתוצאה". אני מבין את הרציונל מאחורי המשפט הזה, אבל טיפה חולק עליו. מצד אחד, כדאי שהמרתון הראשון יהיה חוויה שמשאירה טעם של עוד, ולכן צריך לכבד את המרחק כדי לא להפוך את הריצה לעינוי מתמשך. מצד שני, גם התוצאה היא חלק מהחוויה התחרותית. אפשר גם ללכת את כל 42 הקילומטרים ולסיים, ובכל זאת מעטים בוחרים בדרך הזו. הסביבה התחרותית של המרוץ נועדה לבחון עמידה ביעדים, והיעד שהצבתי לעצמי הוא לא רק לסיים, אלא גם בתוצאה שמשקפת את היכולת הנוכחית שלי. בתוכנית האימונים הגעתי ל-36 ק"מ בחום ובלחות של הקיץ הישראלי, אז ידעתי שאת המרחק המלא אוכל לסיים, וגם היתה לי הערכה על הזמן הנדרש.

לפני שנה, כשנרשמתי להגרלה וזכיתי במקום מובטח במרתון (מבלי להזדקק לרכישה של חבילה מסוכנות נסיעות במחיר יקר יותר), סימנתי את היעד של פחות מארבע שעות. שיא העולם עומד על שעתיים וקצת, ובכל תחום ה"שעתיים ומשהו" נמצאים רק אחוזים בודדים מהרצים החובבים. כל השאר מתחלקים לאלו שירדו מארבע שעות ולאלו שלא, ומכאן היעד של 3:59:59, או בקיצור, "קידומת שלוש". ככל שהזמן עבר, עדכנתי מפעם לפעם את היעד, עד שקבעתי אותו על 3:40.

חזרה ליום המרוץ. אני עומד עם עוד אינסוף אנשים על מסלול הזינוק. מארגני המרוץ חילקו את המשתתפים לקבוצות לפי זמן הריצה המשוער שלהם, שנקבע לפי תוצאה ממרתון קודם. מכיוון שאין לי תוצאה כזו, נשלחתי לעמוד עם קבוצת הרצים האחרונה, שצפויה לסיים את המרחק ביותר מארבע ורבע שעות. כמה עשרות מטרים וכמה אלפי אנשים לפני, אני מזהה בלונים של פייסרים (מכתיבי קצב) של ארבע וחצי שעות. ההתרגשות של הלילה שככה מזמן, ואני מרגיש רוגע לא אופייני למעמדים כאלו.

השעה תשע מגיעה והכרוז מזניק את הרצים. כולם מוחאים כפיים וממשיכים לעמוד במקום, כי ההזנקה לא בשבילנו, אלא לרצים מחמש קבוצות האיכות הראשונות, החל מרצי העילית ועד רצי השלוש וחצי שעות. חולפות כעשרים דקות והכרוז מזניק שתי קבוצות נוספות, ורק שלושים וחמש דקות אחרי ההזנקה הראשונה מגיע תורנו. אני הולך לאיטי יחד עם מסת האנשים שסביבי, ובשעה 9:39 מגיע סוף סוף לקו הזינוק ומתחיל לרוץ. תוכנית הריצה שקיבלתי מנעמי היתה לחמם מנועים בקילומטר הראשון, אחר כך לרוץ בין רבע לשליש מהמרוץ בקצב טיפה יותר איטי מקצב המטרה, ואז להגביר בעדינות מדי כמה קילומטרים, כשאחרי הקילומטר ה-32 כבר אפשר להפסיק לשמור כוחות להמשך.

הקילומטר הראשון עובר לפי התוכנית. בתוך כל הצפיפות, מוקף באנשים שחלקם איטיים ממני בהרבה והשאר, כמוני, מחפשים איך אפשר לעקוף קדימה, אי אפשר לרוץ מהר. בקילומטר השני הצפיפות פוחתת מעט, ואני נכנס לשגרה של לרוץ בסלאלום כדי להתקדם בתוך ים הרצים. אני מסתכל בשעון ורואה שהקצב מהיר מדי ומרגיע קצת. בקילומטר השלישי הצפיפות עולה חזרה ומשימת הסלאלום נעשית קשה. יותר ויותר אני נתקע מאחורי קבוצות אנשים שרצים שכם אל שכם, ונאלץ להאט עד שאני מוצא חריץ להשתחל דרכו ולמרפק בעדינות ישראלית את דרכי קדימה. מהר מאוד אני מגלה את הסיבה: הגעתי את הפייסרים של ארבע שעות וחצי, וסביבם יש ריכוז גדול של רצים. החל מהקילומטר הרביעי עבודת המרפקנות חוזרת לקצב הרצוי, טיפה יותר מהר מהתוכנית. מדי פעם אני מציץ בשעון ומנסה לחשב קצב ממוצע ותחזית לתוצאת הסיום. אני שם לב שיש פער בין המרחק שמודד השעון שלי לשלטי המרחק של המרוץ, והפער גדל בכעשרה מטרים בכל קילומטר. יש לכך סיבות שונות, כמו אי דיוקים של השעון, אך גם מכיוון שאני רץ בזיג-זג כדי לפלס דרך קדימה. המשמעות היא שלפי השעון אני צפוי לרוץ עוד כארבע מאות מטרים נוספים במצטבר. כל עשרה מטרים נוספים בכל קילומטר דורשים שלוש שניות נוספות, שיצטברו למעל לשתי דקות עד תום המרוץ. בקילומטר החמישי אני פוגש את תחנת המים הראשונה מתוך חמש עשרה. התחנות ארוכות אבל מסת האנשים כה גדולה, כך שאי אפשר פשוט לחלוף ליד התחנה ולקטוף כוס מים מיד מושטת. צריך לשבור הצידה לאזור התחנה, מה שלרוב גורר עצירה או האטה משמעותית, לקחת כוס ולשבור הצידה חזרה כדי לחזור לקצב הריצה הרגיל. העובדה שהמים מוגשים בכוסות ולא בבקבוקים מקשה על השתיה, והכביש ליד התחנה ספוג במים ומלא בכוסות פלסטיק רמוסות. באזורים בהם מוגש משקה איזוטוני, הכביש דביק מרוב משקה שנשפך עליו. בתוך ים הרצים ועם כל הריכוז בריצה עצמה, אני לא כל כך שם לב לדרך עצמה, אבל מה שכן בולט הם האנשים. רצים עם חולצות של מועדונים או של מדינות, רצים שהכיתוב על החולצה מקדיש את הריצה למטרה חברתית כלשהי, בעיקר תמיכה בפליטים מסוריה ופה ושם רץ מחופש. מה שעוד בולט הם המעודדים. אני רגיל שחוץ ממוזיקה פעם בכמה קילומטרים, הרחובות נטושים. כאן כל תושבי העיר יצאו לחגוג עם הרצים. מעודדים, מחזיקים שלטים, מרעישים ברעשנים או בתופים. מדי פעם אני עובר ליד ילדים קטנים שמושיטים יד ומחליק להם כף. בקילומטר התשיעי יש תחנת מים נוספת, ושם אני לוקח את הג'ל הראשון מתוך חמישה מתוכננים. לרגע, שוב הצפיפות עולה כשאני חולף על פני הפייסרים של ארבע ורבע שעות. בסך הכל הקצב זורם יפה. תחנת המים בקילומטר השניים עשר מגיעה מוקדם מהצפוי, ואני ממהר להוציא את שקית כדורי המלח שלי ולקחת כדור ראשון. בינתיים הריצה זורמת בלי מאמץ ומרגישה יותר כמו מסיבה מאשר מאמץ ספורטיבי. הקילומטרים זורמים כמו מים, ולמרות הצפיפות והעובדה שאני עדיין נאלץ לעקוף כל הזמן, המלאכה נהיית קלה יותר והסלאלומים נדירים יותר. אחרי 11-12 ק"מ, לפי התכנון אני יכול להגביר טיפה. מכיוון שהקצב שלי עד כאן היה טיפה יותר מהיר מהתכנון, אני נשאר על אותו קצב. את נקודת החצי אני מסיים בקצת יותר משעה וארבעים ותשע דקות. ככל שאני מתקדם ועוקף יותר, הרצים שסביבי גם מהירים יותר, מה שמקל על הריצה וגורם לי באופן לא מורגש להגביר עוד טיפה. עמוק בתוך הקילמטרים העשרים ומשהו, הקצב באופן כמעט קבוע מתחת לחמש דקות לקילומטר, ולפעמים גם ארבע דקות וחמישים. בשלב זה נראה שאפשר לחלום על תוצאה של שלוש שעות ו-35 דקות. בקילומטר העשרים ושבע שוב הצפיפות עולה. בהתחלה אני מאשים את הכביש שנהיה צר יותר, אבל עד מהרה מתגלה פייסר של ארבע שעות. אני מסתכל על הרצים שאני עוקף ומגלה שרבים מהם שייכים לקבוצה שזנקה רבע שעה לפני. הצפיפות ממשיכה גם אחרי שעברתי את הפייסר, כי לפניו יש עוד פייסרים של ארבע שעות. רק בקילומטר השלושים ושניים אני מסיים לעקוף את כולם, וגם רץ הלבוש בתחפושת של פחית בירה. קצת קודם, בתחנת המים של הקילומטר השלושים, מעט יותר משעתיים וחצי אחרי תחילת הריצה, החלטתי לקחת כדור מלח שלישי (את השני לקחתי אחרי שעתיים) כי התחלתי להרגיש קצת את שרירי הרגליים. מצד שני, עם 12 ק"מ לסיום, נותרה רק עוד שעה בקצב של חמש דקות לקילומטר, אם אוכל להתמיד בו. בקילומטר השלושים וארבע מתחיל כאב קל בצד הברך. רצים רבים מכירים את הכאב המעצבן הזה. אני יודע שזה לא ימנע ממני לסיים, אבל הקצב מאט טיפה לחמש דקות וקצת לכל קילומטר. אחרי 36 קילומטר אני מציין את המרחק הארוך ביותר שרצתי עד היום. כל צעד נוסף, הוא צעד אל הלא נודע. בקצב של חמש וקצת לקילומטר, יש עוד 32 דקות לסיום. הפנטזיה על תוצאה של 3:35 עדיין אפשרית, אבל גבולית. מגיע הזמן לעוד כדור מלח. שוב, תחנת המים מפתיעה אותי ואני ממהר לשלוף השקית, לא מצליח להוציא משם את הכדור, מחליט לקרוע את שקית הניילון כדי לחלץ אותו משם, ומוצא את עצמי מחזיק כדור מלח מנויילן. בהחלטה מהירה אני בולע את הכדור עם הניילון ומקווה לטוב. טוב לא היה. הקצב ממשיך לדעוך לאט לאט, ואני מחכה לתחנת המים של הקילומטר ה-38 כדי לקחת את הג'ל האחרון. זהו, סיימתי עם תוספי התזונה למרוץ הזה. 3:35 כבר לא יהיה, אולי 3:37. אבל הקילומטר השלושים ותשע כבר איטי בהרבה, כמעט חמש דקות וחצי לקילומטר. בשלב הזה יש הבדל של כארבע מאות מטרים בין מדידת השעון שלי לבין השילוט, כך שיש לי עוד 3.6 ק"מ לסיום. בכל קילומטר מאז הקילומטר ה-36 אני מחשב כמה זמן נשאר לי לרוץ. בכל קילומטר המרחק מתקצר, אבל הקצב דועך, אז הזמן שנשאר לי לרוץ לא רוצה להתקצר. בשלב הזה היעד של שלוש וארבעים נראה גבולי. אחרי 40 קילומטר ודעיכה נוספת בקצב, אני מגיע לתחנת המים האחרונה. היא צפופה ואני נאלץ לעצור כדי לקחת כוס מים. את הכוס הזו אני כבר שותה בהליכה, ורק אז חוזר לרוץ. אני מציץ בשעון ורואה שבגלל העצירה, הקצב הוא שבע דקות לקילומטר. אני מסתכל על הרץ שלפני ומנסה לעקוב אחריו. עד שאני מסיים את הקילומטר ה-41 המצב משתפר טיפה, לסביבות שש ועשרים. פעם, כשרק התחלתי לרוץ, זה היה בשבילי קצב מצויין, עכשיו זו גרירת רגליים. עכשיו נראה שאפספס בקצת את זמן המטרה. במקום לעקוף כל הזמן רצים אחרים, עכשיו עוקפים אותי בלי הפסקה. בראש, זמזום טורדני בראש מנסה לשכנע אותי לעצור ולסיים בהליכה. אני כמעט משתכנע. אני מעיף מבט על כל המעודדים, רואה את שלטי העידוד הקוראים לי לא לוותר ומגייס כוחות להמשיך. סוף סוף נגלה לפני שער ברנדנבורג ומעליו אלת הניצחון המשקיפה מהכרכרה שלה.

השעון מראה 42 קילומטר וקצב דומה לקילומטר הקודם. השעון מקדים ב-400 מטרים את השילוט על המסלול, אז אני 600 מטר לסיום. אני שואב כוחות חדשים ומצליח להגביר טיפה. גרירת הרגליים חוזרת להיות ריצה קלה. עוד 400 מטר לסיום. אני מביט בשעון ומבין שלא רק שאסיים, אלא גם אשיג את התוצאה שרציתי. אני חולף על פני השלט של 42 ק"מ. עוד 200 מטר לסיום. מגיע לשער ועובר מתחת לקשת הימנית שלו. אחרי עוד כמה עשרות מטרים מגיע לשטיח הסיום. השעון נעצר על 3:39:12.

 

ניר אנדלמן

 

 

 

 

 

חוויית הניצחון שלי ושל בתי / תמר 

 

עם עודף משקל וחברות מופלאות התחלתי לרוץ לפני כשנה וחצי. לאט לאט התמכרתי. הגברתי מהירות, הגדלתי מרחקים. לא האמנתי שיום יבוא ואגמא 10 ק״מ בריצה רצופה. ואז הגיע אליי מייל עם הזמנה לשמוע על קבוצת טריאתלון נשים. אז רק הלכתי לשמוע... ובמשך כחודשיים אני מתאמנת עם מדריכה מדהימה וחברות נהדרות.

במקביל עוברת חפיפה אינטנסיבית בעבודה, לקראת קבלת תפקיד חדש. יודעת בוודאות שאם אעשה את הטריאתלון לראשונה בחיי, אצליח גם בתפקיד החדש. ועוד במקביל, מגדלת בגאווה רבה עם בעלי האהוב שלושה ילדים מדהימים. אתגר בפני עצמו, כשהגדולה עם צרכים מיוחדים. ורבים. וסרבול מוטורי. ועוד...

לאימונים שהיו בחופשת פסח, בעלי והילדים באו לראות אותי. הילדים שמחו לרוץ איתי במגרש. לפני כשבועיים ביקשה חברה שלי מהמאמנת המופלאה שלנו, לפתוח קבוצת ריצה גם לילדים עם צרכים מיוחדים. והיא הרימה את הכפפה בלי היסוס. והשבוע... היה השיעור הראשון. הגיעו כעשרה ילדים נרגשים. והורים עוד יותר נרגשים. והבת שלי התאמצה. והשתתפה. ורצה. וקצת הלכה כשהיה לה קשה. והייתה מאושרת מההשתתפות בקבוצת ריצה כמו אימא... והדמעות כמעט זלגו להן. והגרון כמעט נחנק. כי זה הניצחון האמיתי. להרגיש שאני מסוגלת. להרגיש שהיא מסוגלת. להבין שהספורט עושה רק טוב. והרבה טוב. ובאמת שכל אחת מנצחת.

(קטע שנכתב אחרי הטריאתלון הראשון שלי, במאי 2013, בפורום "נשים בספורט" של תפוז)

 

 

 

 האדם השלישי

 

כבר תקופה שאנחנו מתאמנים לקראת מרתון טבריה.

הקבוצה שלי. שלושה אנחנו בקבוצה. שלושתנו נושאים את אותו השם. יש את יואב הספורטאי, זה שדוחף קדימה, עוד ריצה ועוד עליה, ועוד אימון TRX ועוד מירוץ. יש את יואב השמן, זה שמעדיף לשכב על הספה כל היום, לבלוס איזו שקית של אפרופו ולשתות קולה, לבהות באידיוט בוקס בתמונות הרצות ולא משנה באיזו שפה, והעיקר להיות כמו אריה... לשכב בצד ולחסוך באנרגיה. ויש אותי... זה שמתמודד עם שניהם, יום יום, שעה שעה. בכל משימה, בכל עבודה, בכל אימון ובכל ארוחה. שלושתנו, בלתי נפרדים.. גוף אחד, 3 דעות, 3 רצונות שונים, שלושה כיוונים מנוגדים. ככה אני חי בתקופה האחרונה. ולא יעזור שום פסיכולוג, פסיכיאטר או קוסם. רק אני. עם תמיכה מחברים, שלפעמים תומכים בלי ידיעתם, במילה, במשפט כתוב בפייסבוק, בתמונת תוצאה של אימון בווצאפ, או בשיחה סתמית, שמבלי משים, מתגלה התשובה לשאלה שניקרה בראש חצי יום ואין עם מי להתייעץ. השעון מצלצל ב 04:20. הספורטאי הזה מזנק מהמיטה ועף לצחצח שיניים ולהתלבש, בעוד שהשמן ההוא, לא מזיז את עצמו מהמיטה, מסתובב לצד השני, מתכסה וממשיך לעשות עצמו ישן. ואני.... תקוע באמצע.. לקום או לא... לצאת או לא.... להתאמץ או לא..... אז יצאנו מהבית. שני הג'וקרים הללו לא מפסיקים לריב מאחור. כל אחד מהם מעלה טיעונים בעד ונגד, ואני? ...... מקשיב לשניהם מנסה לבחור בדרך הכי נכונה. הגענו לכניסה האחורית לצופים... אימון עליות היום. עדיין חושך מצריים בחוץ, ואין כלב ברחוב. השמן הזה זורק משפט כמו: "הבנו.. אף אחד לא בא, יאללה, לחזור למיטה, יש עדיין עוד לפחות שעה לישון, גם ככה כואב לי כאן וכאן והנעל לוחצת, והאוזניות לא מתלבשות טוב באוזן" הספורטאי מרים עליו קול: "תפסיק לבלבל את המוח, תראה איזה מזג אוויר, לא חם, יש רוח קרירה, אין אף אחד שיפריע לרוץ, גם ככה אין בחוץ כלב, גם רכבים אין.. מושלם. יאללה יוצאים". ואני? לא עוזב את ההגה עד שלא נופלת החלטה. השעון כבר סופר את זמן האימון והמרחק, ואני רץ בקלילות לכיוון העלייה הראשונה. שני הנודניקים לא מפסיקים לריב לשניה, זה טוען שהוא כבר עייף ודי כבר לרוץ, ובכלל, עליות זה רק לטיול שנתי, השני עונה לו שזו סה"כ עליה קטנטנה, וחכה לחורשן, שם יהיו עליות של גברים. ואני? שומע את שניהם ומקשיב לעצמי.. עוד עליה ועוד אחת, ושלישית, והמריבות רק מתחזקות..... איך יש להם עוד כוח לריב? כל כיבוש עליה היא נצחון לספורטאי, וכל האטה בקצב, זה נצחון לשמן. אבל הספורטאי לא מניח לשמן לנצח, בכל האטה הוא מתערב, וכבר מגביר קצב, תוך נזיפה, "מה יש לך? רק התחלנו... קטנה עליך העליה הזו". ואני... רץ.... נהנה מכל צעד, מחייך כל הדרך למעלה ולמטה. גם כשקשה, גם כשאין אוויר, גם כשכואב.... נהנה. וזהו, העלייה האחרונה הסתיימה, וגם הירידה. עכשיו שחרורים, והביתה למקלחת, ומשם לעוד יום עבודה.

ניצחתי!! בעצם.. מי ניצח? אני או זה הספורטאי? ומי הפסיד? השמן?

יואב שמעון

 

 

 

לרוץ בתחת שלה

 

ידעתי. ידעתי שהיא רצה יותר מהר ממני. ובכל זאת, בפעם הראשונה, קבעתי לרוץ עם חברה.

100 דק' בקצב קבוע בסיבוב מישורי יחסית. ככה כתבה לי נעמי בתוכנית השבועית. יצאנו לדרך, השארתי אצלה את המפתח לאוטו, קבענו שכל אחת בקצב שלה ובסוף ניפגש ברכב. היא התחילה לתפוס מרחק, לא יותר מידי, כזה שאפשר לראות אותה מתנועעת בקצב. בהתחלה ניסתי לעמוד בקצב שלה. תירצתי לעצמי, לוקח לי זמן להתחמם... הדיבור הפנימי המציק מתחיל, גובר על המוסיקה שברקע: איך זה יכול להיות, למה אני לא מצליחה להגביר קצב, למה אני צריכה לרוץ בתחת שלה כל הזמן? היא רצה פחות זמן ממני, הרי הנתונים שלנו מאוד דומים וכד'... ומה אני אגיד לכם, זה ממש לא עזר לי להגביר את הקצב. ואז משום מקום צפה לה תמונה עם משפט- "אמא, למה את משווה אותי אליה, תפסיקי להגיד לי מה אחרים עושים. זה לא מעניין אותי. אני זה אני". בום... זה כבר האט אותי מאוד. ככה אני נותנת לו להרגיש? כאילו הוא רץ בתחת של מישהו כל הזמן? כאילו הוא צריך להשיג אחרים? להיות דומה? כמו? לרדוף אחרי? לנסות בכל כוחו להגיע להישגים של אחרים? מסתכלת על חברתי הנחמדה, על לא עוול בכפה (או בטוסיקה) שהפכה מטרה נעה לקושי שלי. לקושי שלי עם עצמי ומול הילד שלי. הילד המוכשר, המקסים, החכם, החתיך, המופלא. גם אם הוא חווה קשיים, עדיין ההשוואה מיותרת לחלוטין. צודק, הוא זה הוא. ואני... זו אני...וההשוואה היחידה שרלבנטית היא מול עצמי, מול ההישגים שאני רוצה להגיע אליהם. והתחת הנפלא הזה שרץ לפני- הוא בכלל לא ענייני. חוזרת להתמקדות פנימית שלי. מתחברת לסגנון הריצה החדש שלי שגיליתי לאחרונה. בזכות חבר– Eli Lulai אלי לולאי – מוזיקאי מוכשר, רצה לפי מקצבים מוסיקליים. פורשת את כנפי הפיה שלי ומתחברת לקלילות מחשבתית ופיזית. מסתכלת על השעון והקצב נשמר, ואפילו עולה קצת. ווואללה... לא קשה כל כך עכשיו. אני רק עושה את הכי טוב שלי. בשבילי. בלי השוואות. והמרחק ביני לבין התחת שלפניי מצטמצם. ככה, בלי כוונה. ומה עם הבן שלי? הדיבור משתנה. מוותרת על ההשוואות. האם אתה עושה את הכי טוב שלך? בשבילך? אני איתך! אני מאמינה בך! והמשפט הזה מגיע גם לחברה טובה שבדיוק נפרדה מבעלה, וכועסת כל הזמן על מה הוא עושה/לא עושה עם הילדים. האם את עושה את הכי טוב שלך? האם את נותנת להם את המקסימום שאת יכולה שיהיה להם קל וטוב יותר? כן, היא אומרת. האם את מרגישה עם זה יותר טוב? כן. אז תפסיקי להשוות זו בעיה שלו מולם.

סיימתי את הריצה בזמן הכי טוב שלי. שמרתי על קצב קבוע, הרגשתי שהוא נעים לי, לגוף שלי, והכי חשוב- הפעם, סוף סוף, אחרי שנתיים- זה לא היה כ"כ קשה! זה הרגיש קליל ונעים. זו היתה ריצה קסומה!

דליה ארוסי- מומחית בהחזרת חיוכים אבודים :-)

 

 

 

בהצלחה לכל אלופי מצדה!!!!

 

לא לשכוח לשתות המון, לחייך ולשלוח הרבה תמונות!!!

תהנו מכל צעד ומכל טיפת זיעה!!!

אוהבת אותכם וממתינה לרוץ שוב יחד בקרוב!!

פלורי.

 

 

  

 השדים של ארבע בבוקר 

 

היה לא קל להתעורר ב 04:00, אחרי 3.5 שעות שינה, במיוחד כאשר אני יודע מה מצפה לי באימון. אימון אינטרוולים ממש לא פשוט מבחינה מנטלית. השדים לא מפסיקים לתקוף. אבל שם... ממש מאחורי האוזן, מזמזם קול קטן ותקיף... "אל תישבר.. אתה יכול עוד.. עוד קצת... תיכף נגמר..." והרגע הזה שאתה שומע באוזן את הצפצוף שאומר "גמר אימון".. והחיוך מתפשט על הפנים ואומר... "ניצחתי".

בוקר טוב חברים שלי.

באמת.. הבוקר טוב.

יואב שמעון

 

אימוני הצלחה!

חדשות ואירועים